חנוך לוין - מחווה לאמן בקאמרי

                                                                                                                                                

על ההתלהבות

ערב נעים יורד על המרפסת ומרדים את פרחי השמש ומשבים קלים מניעים את הסלסלות התלויות. הפרחים האדומים נשארו ערים, והאור החלש צובע אותם בגוון ארגמן. אנחנו אוכלים תירסים ומבררים מה היא "התלהבות".

התירסים היו לקלחים, והקלחים כבר מזמן בפח והשיחה נמשכת.
אנחנו מסכימים שההתלהבות נגרמת בדרך כלל על ידי ה"מקסים". עם זאת, נדמה לנו שכאשר משהו "מקסים", המשהו הזה קורה מחוץ לנו. מבחינה זו ה"מקסים" שייך למשפחת ה"נפלא" ה"מדהים" ודומיהם.
לעומתם, "התלהבות" מתרחשת בפנים. כאן איננו מכתירים שום דבר חיצוני, אלא מגיבים כלפיו מתוכנו. ולמשפחה הזו שייכת בין היתר ה"התרגשות".
המקסים בא איפוא מן הראש, וההתלהבות היא התגובה האותנטית של הרגש.
לכאורה, אלו היו צריכים להיות שני צדדים של אותו דבר עצמו, כך שכאשר ניתקל ב"מקסים", נגיב בהתלהבות. אבל הניסיון מלמד אותנו, שיש שם בחוץ הרבה מאוד מה"מקסים" ועוד יותר מה"מדהים" שאינם גורמים לנו אפילו טיפת התלהבות או התרגשות.

למה זה כך ?
כנראה שאנחנו מבקשים לצבוע את חיינו בגוונים זוהרים יותר מצבעיהם האמיתיים. לצורך כך אנחנו זורים קונפטי מסוג "מקסים" ו"מדהים" על דברים של מה בכך שמותירים אותנו שווי נפש מבפנים. ולפעמים, אנחנו עושים עוד צעד אחורה, וקוראים תיגר על שוויון הנפש הפנימי שלנו על ידי זיוף התלהבות ריקה מתוכן.
המיסים האלו, שאנחנו משלמים למקסים על ידי התלהבות מדומה, מוכרים לנו, פה ושם, ממעשי האהבה שלנו. כלומר, לא שלנו, כי אצלנו, במקרה, אין בכך צורך, אלא אצל אחרים כלשהם.

מה עושים עם זה ?
הופכים את הסדר !
אם חשים בפנים, התלהבות אמיתית, קוראים לבחוץ "מקסים".

ומה עושים אם אין התלהבות, אלא לעיתים רחוקות ?
קודם כל, אם לא נכסה את השיממון הפנימי, במקסים מזויף ובהתלהבות מזויפת, נוכל לראות טוב יותר. כי הזיופים שלנו, מתעתעים לא רק באחרים, אלא גם בנו, ומונעים התבוננות צלולה.
ומה אז ?
כעת אפשר לברר את מהות ההתלהבות, ואולי זה יסייע לנו להבין מדוע יש לנו חסימת התלהבות.
ובכן, מה מלהיב אותנו ?
נראה שיופי, איכות, טוב לב ודומיהם עשויים להלהיב אותנו. [לנוחיותנו, נקרא למשפחת המלהיבים - משפחת היופי]
אבל למען האמת, הם כשלעצמם לא מספיקים. כי כדי שנתחבר אליהם כראוי עד שתיווצר בנו התלהבות, אנחנו צריכים להענות לנוכחותם. כלומר, לא די שנראה אותם, אלא עלינו לחוש בתוכנו את המיוחד שבהם.
אז שוב ראוי לשאול - מה במשפחת היופי גורם לנו התלהבות ומה מותיר אותנו כבויים.




נלך לרגע אל הילדים, שהם מתלהבים סידרתיים, ונראה איזה יופי מלהיב אותם, ואולי נבין גם למה אנו כבים בבגרותנו מול יופי שהלהיב אותנו בילדותנו.
הינה סבתא באה, והנכדה רצה אליה בקריאות שמחה ובידיים פשוטות. לאן זה יעלם, כעבור שלוש ארבע שנים ? או הצעצוע החדש שכל כך מוצא חן בעיני הילד וערכו אובד במהירות ?
נראה איפוא, שלא די ביופי כשלעצמו, אלא עליו להיות גם חידוש. כל עוד סבתא או הצעצוע הם גם חידוש בחיי הילד, הוא יגיב כלפיהם בהתלהבות. כלומר, לדברים המלהיבים כגון סבתא, צעצוע או כל דבר אחר, יש חיי מדף. כאשר מסתיימים חיי המדף - נעלמת ההתלהבות. כמובן שאנחנו תורמים ככל יכולתנו לקיצור חיי המדף, כי בעוד הצעצוע בשיאו אנחנו כבר דוחפים שני צעצועים חדשים שמלמדים את הילד את תורת ההתלהבות לזמן קצר בבחינת - "קיבלתי התלהבתי זרקתי, מה הבא בתור ?"
ומה לגבי הסבתא ? אולי כדאי לייצר סבתאות שאינן דומות לצעצועים.

מן הפעוטות למדנו שיש ליופי המלהיב, חיי מדף, שמסתיימים כאשר פג החידוש.
במאמר מוסגר, נזכור גם את אותם מקרים שבהם הילד דבק באותו סיפור שמלהיב אותו בפעם המאה או באותה בובה או סמרטוט [שלעיתים קוראים להם, משום מה, "אייה"] והם מלווים אותו שנים רבות, אבל הם יוצאים מן הכלל ובשלב זה נניח להם.
ובכן, גילינו שהתלהבות קשורה ליופי ולחידוש וכדי להבין מה מלהיב אותנו עלינו לברר את הסודות הגלומים בחידוש.

ובכן, נשיקה ראשונה, אהבה ראשונה, שקיעה ראשונה.....מדוע אנחנו כבים כה מהר לקראתם ?
כי התרגלנו.
ומדוע התרגלנו ?
כי נדמה לנו שזו אותה האהבה ואותה השקיעה וכבר עשינו מאה אהבות וראינו מאה שקיעות וההתרגלות נוטלת מזה את הקסם שהענקנו לדברים בראשיתם, ובאין קסם אין התלהבות.

מצד שני, הבודהיזם מלמד אותנו כי לעולם אין זו אותה נשיקה או אותה שקיעה.
כי אנחנו משתנים כל העת, והשקיעות משתנות כל העת, ודבר לא חוזר על עצמו. ומה שחווינו פעם היה טוב או רע לזמנו, ועלינו להתרוקן מן הזיכרון ולבוא חדשים ורעננים למפגש החדש עם הנשיקה או השקיעה החדשה. ואגב, מתוך חיפוש אותה התלהבות, קמה אצלנו התנועה החסידית, שלא יכלה לשאת עוד את השיממון במעשה האמונה, וביקשה דרכים לטעת בו התלהבות.

ההתרגלות אם כן מכבה אותנו. כדי לקרוא עליה תיגר, עלינו לחפש גשר להתחבר אל הילדי שבנו. אותו ילדי שלא נושא על נפשו שק גדול ומכביד של זכרונות שחוסמים ההתלהבות. ואנחנו, שעמוסים בזכרונות, צריכים ללמוד להתרוקן מהם כדי לבוא רעננים למפגש. [אולי כמו הילד שהיזכרנו, המבקש לקרוא לו את אותו סיפור בפעם המאה].
ההתרוקנות הזו, אינה מלאכותית או מעושה אלא להפך. היא הכי עמוקה ואמיתית שאפשר.
כי חיינו אינם מוגשמים בנשיקה ההיא או בשקיעה ההיא אלא בנשיקה הזו ובשקיעה הזו.
זו גם התגלמות החידוש, שכאן ועכשיו אנחנו מנשקים או צופים בשקיעה או אפילו מנשקים וצופים בשקיעה גם יחד. זה מקסים ומלהיב כשלעצמו וזה וגם מקסים ומלהיב אם רק ניתן דעתנו על כך,  שיש מיליוני כאן ועכשיו שיכולנו להיות בהם כרגע, ובמרביתם אין כלל נשיקה ושקיעה.

לכאורה, באותו הים, באותו מקום, באותו הזמן ובעיניה של אותה המצלמה צולמה אותה שקיעה שבצילום למעלה ובצילום שכאן. אך האמת היא שכל אותם "אותו" לא קיימים. השקיעה לא רק שאינה דומה לשקיעה של אתמול או לשקיעה של החורף אלא אפילו לזו שהייתה כאן רק לפני רגע. כי ברגע הזה, בא ענן גדול או פרצה שרפה חדשה על השמש ואולי רסיס מים נח על העדשה וסינן את התמונה ואולי....
והינה כל אותה קביעות לכאורית של מושגים ועצמים מתפוררת בפני ההשתנות המתמדת ומתגלה כאשליה המומחשת בשני הצילומים אשר צולמו בזה אחר זה.

היכולת לקדם בהתלהבות את החידוש והקסם, שכאן ועכשיו, איננה אינטואיטיבית.
להפך - באופן אינטואיטיבי, אנחנו מתעייפים מכל הנשיקות והשקיעות וכדי להעיר את חיינו הכבויים, אנחנו רודפים אחרי חידושים.
בדרך כלל קוראים לחידושים האלו "ארועים".
האירועים דורשים הפקה, אבל למעשה לא מדובר בהפקת האירוע אלא בהפקת החיים שאולי קצת כבו.
וככה, האינטואיציה מובילה אותנו באופן ספונטאני לחפש את החדש והמקסים ואת ההתלהבות, בהפקות של חיינו.
אלא שזה מעגל של תעתוע.
זה לא אני הקובע שזה תעתוע, אלא אותו טעם חמצמץ ותחושה פתטית, שבדרך כלל מתלווה לאירוע, אחרי שהברכות והתשבוחות שוקעים. וזו אותה אכזבה שמספרת על התעתוע, כשבבוקר שאחרי מתברר לנו, שככלות כל ההכנות הממושכות והטירחה והמתחים וההוצאות, וככלות האירוע הגרנדיוזי, חיינו נותרו כשם שהיו, ונכזבה תקוותנו לכך שתהיה זו איזו אבן פינה עליה נבנה חיים חדשים.
כי האירוע שם יהבו על החידוש שלא היה כמותו. אך מאחר ולא היה כמותו, הוא זר בחיינו וחסר משמעות. והאירוע, שהוא ריק וחיצוני מטיבו, הוא גם כמעיין נביא שקר, המתעלם מפשר הקסם וההתלהבות האמיתיים בחיינו ומציע לנו תחליפים מלאכותיים.

אחרי שהבנו שחיפוש הקסם וההתלהבות במסגרת הפקת האירוע, [או בילוי באירועים שמפיקים אחרים]  הוא חיפוש סרק, נשאלת השאלה מה עלינו לעשות אם אנחנו נוכחים שכבתה ההתלהבות בחיינו. כיצד נעיר את ההתלהבות לקראת עוד שקיעה ועוד נשיקה ?

נראה שיש רק דרך אחת לחדש את הצבע הדהוי של שקיעה ונשיקה - על ידי הבנה.
אם נבין, לא בצורה מילולית רדודה אלא באופן אמיתי ועמוק, שמעולם לא היו ולא יהיו, בחיי אדם, דברים מופלאים יותר מקשר אנושי ומקשר לטבע [שאפשר לסמלם בשקיעה ונשיקה].
ואם נבין באמת, שאף שקיעה ואף נשיקה לא חוזרות על עצמן כי הכל מתהווה ומשתנה כל הזמן.
אם רק נבין, ילבשו הדברים את קסמם מחדש, ובלא מאמץ תשוב ותגאה בליבנו התרגשות והתלהבות שתזכיר ימים רחוקים.

תגובתה של גילה:

גילה מוסיפה שיצירה התחדשות וגילוי הם גורמי ריגוש מרכזיים. אני מסכים.
בפוסט לא הצעתי רשימה סגורה של מקדמי התלהבות אלא התייחסתי למהותם של מקדמי ההתלהבות כבעלי יופי או איכות וכדו'. כמובן שהיצירה, שלנו או של אחרים, - ציור, שיר, מנורת קרמיקה, קשר אנושי וכד' עשויים לרגש אותנו, אם נחוש שיש בהם איכות מיוחדת.

עם זאת, בפוסט ניסיתי להאיר את ההתלהבות שלנו, מזוית אחרת.
מאותה זוית, שאיננה מחדשת דבר, אלא מתבוננת בקיים ומבחינה שעל אף מתכונתו המוכרת והישנה לכאורה, הוא לא שיכפול ולא העתקה של שום דבר מן העבר אלא, מופע חדש שמזמין אותנו לעצור ולהקדיש תשומת לב. ואם הוא איכותי, אפשר להתלהב ממנו.
הצעתי סוג של התבוננות, שמציעה לחפש את הריגוש וההתלהבות, לא רק באיכות וביופי המתחדשים, אלא גם בפח האשפה שלנו.

אלה תולדות

אלזה מורנטה מספרת על תולדות משפחה חצי יהודיה באיטליה בתקופת מלחמת העולם השניה ומעט אחריה. במקור נקרא הספר: "ההיסטוריה", ונראה שאין זה שם יומרני, שכן אלזה מורנטה, דוחסת אל סיפרה משהו מההיסטוריה האנושית בכללותה.
זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, אם לא הטוב מכולם.
יש לי חשש שאם אנסה לספר על הספר, אני עלול להיגרר לרשימת סופרלטיבים שתשאיר טעם תפל. לפיכך אשאיר את החוויה העצומה כפי שהיא, ואתן לעושה השירים הקטן - אוזפה, ולאידה ונינו ולשבט האלף ולכלבים בליץ ובלה, לספר את סיפורם, כפי שרק הם יודעים.

                                       

יומהולדת 85 לאבא

אבא מרגיש מצוין מבחינה גופנית, והחיים שלו מאורגנים ומסודרים מאוד עד שלא חסר לו דבר, חוץ מקשר עם אנשים. הוא לא רוצה לטייל לחו"ל, או לצאת למסעדה טובה, או להצגה ולא צריך בגדים חדשים או כל דבר אחר. רק אנשים חסרים לו.
אבא אדם עדין וטוב לב, מאיר פנים לכל, ושמח בחלקו ואף פעם אינו מתאונן, כיוון שתלונה או בקשה העלולים להעיד על אי שביעות רצון או מחסור אינם מצויים בלקסיקון שלו. כי מבחינתו, מה שיש לו זה די והותר ושום דבר לא חסר לו ומעל לכל - הוא בשום אופן לא רוצה להטריח אף אחד.
עם זאת, הוא מרשה לעצמו לספר על הבדידות שלו. הוא מדבר על זה מבלי להפנות אשמה כלפי איש, ומתוך קבלת הדין כי "זו דרכו של עולם" ו "כל החברים שלו כבר סגרו עיניים או  עזבו את העיר" עד שאפילו "בחוף הים כבר אין נפש חיה".

הבדידות הזו, שאיננה תלונה, היא חוויה שממלאת את חייו. והיא מועצמת מאוד, כיוון ששעות היחד שיש לאבא עם אנשים, נמחקות מיד כשהן חולפות. כי אבא לא זוכר כלל שביקרו אותו וישבו ושוחחו איתו ועשו כך או אחרת, עד שהמושג הפשוט כל כך שנקרא "היה" לא קיים אצלו. כי כל מה ש"היה" אצלו לפני שעה, או אתמול, או לפני שבוע - נמחק. ככה אבא חי לו, כמו על סלע בלב הים כשכל התוכן והזכרון שבחייו, נושר לאחר השימוש ושוקע אל המצולות.
וזה מאוד מעסיק את אבא.
לא אובדן הזיכרון, כי אבא לא זוכר את הזיכרון שאבד, אלא הריק שנשאר אצלו כאילו לא היה דבר ואין כלל מה לזכור. ותמיד הוא משתף בתחושה הזו, שאיש לא בא ומה שיש לו לעשות בעצם זה: "להסתכל על הקירות". הוא כמובן ממהר להבהיר שהוא לא מתלונן וכל אחד עסוק בעניינים שלו ואין לו ציפיות וליתר ביטחון מוסיף את "דור הולך ודור בא" שחביב עליו בהקשרו או מחוצה לו.

אבא לחם במלחת השיחרור ביחידת הקומנדו הישראלי הראשונה, שנקראה אז "שועלי שמשון" [אורי אבנרי, בספרו "שדות פלשת", מספר על הפעולה בה נפצע אבא], והיה שוער בנבחרת ישראל ואחר כך המנהל הראשון של נבחרת ישראל, תפקיד בו כיהן במשך עשרים שנה, עד שכל אוהד ספורט הכיר לפחות את שמו ותמונתו. אבא כמובן כבר לא זוכר הכל והמעט שעוד שמור אצלו מעורבב ומבולבל, אבל בכל זאת נצברה אצלו תחושה שהוא תרם את חלקו לציבור ולמולדת, ועכשיו העת לחזור מנדודיו ולהיות עם המשפחה. אבל בהעדר זיכרון, נדמה לאבא, שהוא חזר הביתה, אבל המשפחה איננה. כי איש כבר לא בא והוא לא רואה אף אחד.
ואם שוכחים לרגע את עומק הבעיה ומזכירים לאבא שרק הבוקר ביקר אותו מניש ואתמול היו אילן או אהוד ולפני כן הייתה נאווה, אז  מתוך רצון טוב הוא מהמהם איזה הסכמה חלולה שבין "אולי" לבין "יכול להיות", שמבהירה מיד, עד כמה מופרך הנסיון, לשתול מחדש זיכרון, בתוך הריק.
כמו למשל אם מישהו ינסה להזכיר לך שבגילגול הקודם טיפסתם על האוורסט ועשיתם כך וכך.



אז הינה, ביומהולדת 85 של אבא, אספנו את כל המשפחה והזמנו קייטרינג וישבנו על הגג בביתו, ליד שולחן ארוך ויפה והרמנו כוסיות לחיים וברכנו את אבא בחום. ואבא נראה חגיגי ויפה, וכדרכו האיר פנים לכולם, ואחרי שחדווה בירכה הוא קם להשיב על "ההרצאה" שלה כי הוא רגיל לגמול במילת תודה.
היה ערב משפחתי מקסים, ונדמה שאי אפשר היה להעניק לאבא משהו אחר שיתקרב בעוצמתו למפגש כזה.

כמה עצוב, שכבר למחרת, נמחק הערב כולו מזכרונו ושוב הוא היה כל כך לבד.





  
 

וודי אלן שלנו

הקולנוע שלו מספר על יחסים.
נכון, לא כמו פליני, או ברגמן, שאצלם זה הרבה יותר עמוק ומדכא, אלא בדרכו הצנועה אבל עם הרבה הומור, אופטימיות, אהבה, מוסיקה ועלילה קולחת כמו אצל מספר סיפורים. זה כמובן לא מספיק למבקרים אניני טעם, אבל אותנו הוא מענג.
וודי אלן מתבונן על הגיבורים שלו מתוך אופטימיות ולכן האדם שלו, איננו מקובע אלא פנוי לאפשרות שהעלילה תוביל אותו למקום חדש. במציאות האפשרות והסיכוי של בני אדם להשתנות, הרבה יותר מוגבלים. אבל וודי אלן כנראה חושב שהקולנוע לא חייב להיות כבול למציאות.
כמו למשל לינדה אש, הזונה טובת הלב וצרומת הקול מאפרודיטה הגדולה שתינשא לטייס ותפתח לה מספרה. היא גם תגדל את בנו של וודי אלן בלא ידיעתו, וודי אלן יגדל את בנה בלא ידיעתה והחיים  יהיו דימיוניים יותר מכל סיפור, ועם זאת מקסימים.
כמו למשל, ב"מה שעובד" והשינויים שעוברים כל הגיבורים כשמתברר שהאימא היא בעצם אומנית ופורצת מוסכמות והאבא השמרן הוא בעצם הומוסכסואל רגיש והפרופסור הגאון והנרגן זקוק ליחסים וחום שלא תיתן לו כל הפיסיקה שבעולם, ובעצם נערה פשוטה וצעירה, שהלב הוביל אותה, אחראית לכל השינויים המפליגים האלו. אגב, אפשר לומר שדווקא החיים הקודמים וה"נורמאליים" של כל הגיבורים, היו חיים מתוך שינוי והתאמה עצמית אל איזו קונפורמיות בדויה, ולפיכך המקומות החדשים אליהם מגיעים הגיבורים, אינם שינוי אלא חזרה הביתה מן השינוי.
ב"ברצלונה" למשל, כריסטינה כמעט מגלה בעצמה את הפן האמיתי שלה, אבל היא מהססת ונכנעת לקונפורמיות עד להזדמנות אחרת שתתרחש כבר מחוץ לגבולות הסרט. ויקי לעומתה, מקשיבה לקול הפנימי שלה ונותנת לו להוביל אותה בעיתוי מושלם אל מרכז העלילה ואחר כך החוצה. לעומתם פנלופה קרוז לכודה בסבך של גאונות ושיגעון, עד שגם האהבה הנדיבה של חאוויר ברדם כבר כנראה לא תציל אותה. כי גם בקולנוע, אפילו וודי אלן, לא יכול לגרום לכל הגיבורים שלו להשתנות. עם זאת, גם במיקרים האלו, כמו בברצלונה, אנחנו יוצאים מהקולנוע עם הרבה סימפטיה לכל אחד מן הגיבורים ובתחושה שאולי בכל זאת, אחרי שהמסך ירד,  חלק מהבעיות עוד ייפתר.
החיפוש העצמי, מלווה את גיבוריו של וודי אלן כמעט בכל סרטיו כשמכל חיפוש עצמי מהדהדת השאלה: "מי אני ?".
אתה יכול להתעסק בשאלה הזו בכובד ראש הרה גורל, עד שיתפסו לך שרירי העורף, אבל וודי אלן מעדיף לטפל אחרת בנושא. לכן, הוא לוקח את העלילה אל אזור הספר שבין האפשרי והאגדתי ושוזר את הסיפור תוך דילוג עדין בין שני צידי הגבול ובעזרת הומור שתמיד מטשטש גבולות.

כך ברוב סרטיו אבל זה לא יכול להסביר מה אנחנו מוצאים בוודי אלן. אז ננסה מהתחלה.

הקולנוע שלו עוסק באהבה. בפריס למשל, הוא מספר על אהבה לעיר, לגיבורי תרבות שחיו בה, לאומנות, לתקופה שנדמה שלא הייתה כמוה, ואהבת איש ואישה. אפשר לבקר את מתיקות האהבה הזו שמתפרשת על הכל אבל אנחנו מרגישים נפלא כשהאורות באולם כבים, ווודי אלן מוביל אותנו אל תוך פנטאזיה, שתמיד נמצא בה חלקים גדולים שנלקחו מתוך החלומות שלנו.
הינה זמר האופרה של רומא ששר במיטבו דווקא במקלחת. הרי בדרך כלל, בורחים אל המקלחת כדי להתחבא מאחרי הרעש של המים ולשיר ולזייף בקול, ולתת פורקן לאהבת השיר החנוקה. והינה וודי מגלה אותנו ואומר שזה נפלא מה שאנחנו שרים שם במסתור, וראוי לשים אותנו עם המקלחת המחבקת על במת האופרה.



כמו לכל מקום כמעט, גם אל המקלחת הזו, מגיע וודי אלן עם ההומור.
הומור הוא סוג של משקפיים מיוחדים, שדרכם אתה מצליח לראות את המציאות, מזווית אחרת. חוץ מיתר מעלותיו, יש להומור גם פן מוסרי, כי הוא מציע למציאות עוד פרשנות וזה משחרר מכבלים ופותח. ובטח כשמדובר בהומור עצמי שחושף אותך באופנים שונים ולפעמים מגוחכים, שממילא נוטלים ממך יומרות מנופחות וחשיבות עצמית.

אצל וודי אלן, לא מדובר במשקפיים, אלא ההומור ממש מושתל לו לרשתית ולפיכך הוא לא משתמש בהומור כדי לרכך את המציאות, אלא מלכתחילה, הוא רואה את המציאות כמופע משעשע.   

                                  

אומרים שהוא חוזר על עצמו. אנחנו חושבים שזה דווקא טוב מאוד, העניין הזה. אנחנו אוהבים אותו בגלל מה שהוא ומחכים כל שנה שיחזור על עצמו עם סרט חדש. אחרי הכל, אנחנו לא מכירים אף אחד אחר שיכול לחזור על וודי אלן במקומו.
רוצים את אותו צילום פשוט עם פריימים טבעיים ותאורה נעימה, שמשרתים את הסרט בלי שום יומרה מיותרת. סט התמונות שלו מניו יורק לונדון פאריס ברצלונה ורומא, מעוררים בנו געגועים נעימים ומצידנו הוא יכול להאריך עם עוד גלויות מהערים האהובות האלו. מצדנו הוא יכול להמשיך ולרקום מידי שנה עלילות בסאן פראנסיסקו בוינה וברלין, או בכל מקום שהוא יבחר, רק שימשיך. ומאחר והוא מתבגר, אנחנו מוכנים אפילו שיזדרז מעט, ויכין לנו אפילו שני סרטים בכל שנה.
רוצים אותו, עם אותה מוסיקה נפלאה, שמלווה את הסרטים שלו מאז ימי הרדיו, ומבקשים אם אפשר, טיפה יותר מהריקוד שהוא משלב מידי פעם ועם הרומנטיקה הלא נגמרת.

כן, וודי אלן, הוא רומנטיקן מושבע וכמעט בכל הסרטים שלו הגיבורים מחפשים אהבה. היא יכולה להיות מופרכת וריגעית כמו ההתאהבות בגונדיליר או בפושע בסרט כולם אומרים.., או מבלבלת ושוברת מסגרות כמו בחנה ואחיותיה או מרתקת ובלתי מושגת כמו ברומן שלי עם אנני, או באחת מאלף צורותיה האחרות ותמיד נמצא בה משהו מהאהבה שלנו. אבל מה שבאמת מיוחד אצלו, זה שהוא מאפשר לאהבה לפרוץ מתוך המסגרות והכללים.
כל אחד יכול, ברגע נתון, להתאהב בכל אחד כי אין שום מחסומים, שקסם האהבה לא יכול לפרוץ אותם. ואת הגישה הזו שהוא הביא מן החיים אל הקולנוע, הוא לקח בחזרה מן הקולנוע אל תוך חייו שלו, כשהתאהב והתחתן עם בתה המאומצת של אשתו. וגם זה מרגש בעיניינו.

זהו, על קצה המזלג, וודי אלן שלנו. בילינו בסרטים שלו הרבה יותר שעות מאשר עם כל יוצר אחר ועדיין אנחנו סקרנים ושמחים לקראת כל סרט חדש שלו. וכשאנחנו קונים את קופסאת הפופקורן ונכנסים אל האולם והאורות מחשיכים, אנחנו מצפים לסיפור שוודי אלן הכין לנו ולרגעים של קסם וקולנוע. 

 

כמה רחוק אתה יכול ללכת מעצמך

כמה רחוק אתה יכול ללכת
מעצמך
על מה אתה רוצה לחשוב
מה לראות
מה להיות ?

את מי תפגוש                    
בדרכך
האם אותם הכוכבים

יאירו

בשמי הערב ?

מי אתה

מי יהיה זה

שישוב...
האם תשוב ?

האם אלי ?

מן המקום שבו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים,/ לא יצמחו לעולם / פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים / הוא רמוס וקשה / כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים / את העולם לתחוח                      

כמו חפרפרת, כמו חריש. / ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית / אשר נחרב.

הצדק שלנו עשוי מתשובות, והספק משאלות
ועלינו לנהוג קמצנות בתשובות ונדיבות בשאלות.
                                          
                                                                      יהודה עמיחי
http://www.youtube.com/watch?v=Jn-lUOWqeA0&feature=player_detailpage

הקתדרלה

א.ב. יהושע מגיש את סיפור הקתדרלה של ריימונד קארבר בדרך כובשת שנעה בין הרצאה למשחק. מפגש בין המספר לבין הגיבור העיוור שבמהלכו מוביל העיוור בעדינות ובחוכמה את המספר מתחושת דחייה כלפיו וכלפי מומו ליחס של קירבה ואפילו הזדהות. 
http://www.youtube.com/watch?v=jmsUGcmc-jc&feature=player_detailpage

אחרי מותי

אנחנו מפטפטים עם נילי ולפתע, ללא קשר לשיחה, היא מבקשת ממני, להבטיח לה להימנע מכל ביקורת כלפי - ה. בלוויה שלה. אני אומר לה שמוקדם לנבא אם אני אהיה בלוויה שלה או שמה דווקא היא תהיה בלוויה שלי, אבל בכל מקרה, לא מקובל לנצל במה של הספדים לצורכי התחשבנויות וגם אני כמובן, אמנע מכל צרימה כזו. אני שואל כיצד החשש הזה עלה על דעתה, והיא אומרת שיובל "הישן" היה מועד לפורענות, אם כי יתכן שיובל הנוכחי כבר הרבה יותר רגוע, ואני אומר שבעצם שני היובלים הנזכרים, לא כל כך רלוונטיים ויש לחשוב דווקא על  יובל של המחר.
כך או כך, אני שמח שמזדמנת לי שיחה חביבה כזו בערבו של יום נעים שבין אביב לקיץ, ולפיכך אני אומר שאם כבר מדברים, ואם פתרנו כבר את סוגיית העלבונות, אז אייך בעצם היא רוצה שתיראה הלוויה שלה.
נילי מציעה שינגנו שניים שלושה שירים, שבהעדר מישהו לסמוך עליו, היא אולי תבחר מראש. "ומה לגבי ההספדים ?" אני שואל בצפייה לקבל מינוי אבל נדמה שממש עכשיו היא שוקעת בבחירת השירים הזוכים, כך שדעתה לא נתונה לנבחרת המספידים.

מכאן אנחנו מדרימים אל הטיפול בשאריות שלנו. כולנו מסכימים שיהיה נחמד אם המדע יפשפש ויחתוך קצת בבשרנו, אך מיד עולה השאלה - ומה אחר כך ?
אני מציע - לשרוף !
לפתע, נדמה לי, שכל שכונות המגורים המיותרות של המתים ותעשיית הקברים וטלטלת המת בתכריכיו שמזכירה אם היה עב בשר או מצומק מצער החיים, והקבורה עצמה והטכסים והמילמולים, ויתגדל ויתקדש שמי רבא, והמצבות והחברה מקדישא והאזכרות - והצרמוניה בכללותה, לקוחה מטכסים פגאניים ומחזון העצמות היבשות שיום אחד ילבשו שוב את בשרן.
"לשרוף ודי !" אני פוסק, לפחות בכל מה שנוגע לשאריות שלי, ומייד אני מוצא לי סלוגן חביב להיתלות בו - "לחיות חיים מלאים ולמות מוות מלא !" ומסביר את השריפה כמחאה נגד אותה טיכסיות פאגנית וגם נגד האדרת הזיכרון. "כן" אני מתלהב לי ממותי, "למה לי לתפוס עם שיש ובטון את מקומם של קוץ או פרח בעיתם, ועוד להטריח את מכובדי, ואת מי שכבר אינם מכובדי, ואף את אילו שאף פעם לא היו מכובדי, אל אותה חלקה, שבה לא יטמן דבר, ממה שנחשב בעיני לאותו 'עצמי' שלי"

        כד אישי                                                                                                  סט משפחתי

               

אורית אומרת ששריפה היא מנהג של גויים, והיא לא בטוחה שהיא רוצה לוותר על מנהגי התרבות והמקום שלנו. חוץ מזה, אני יודע שיש לה משאלה רומנטית שנישן ביחד גם בעולם הבא, והיא לא רוצה שמהצד שלי יניחו במיטת קיברנו קערה של אפר. קשה לה לדמיין שאחרי אלפי לילות של חיבוקים היא תמצא עצמה אומרת לי: "תתרחק קצת עם האפר".

נילי אומרת שהיא אולי הייתה רוצה יחידה נאה בגבעת השלושה. יש שם צל ופרחים וגינון מסור וספסלים והכל יפה ומרווח כראוי למנוחת העולמים.

אחר כך אנחנו חוזרים לאופציית השריפה ומתלבטים ביחד בשאלה אם לשמור את האפר בצינצנת או לפזר אותו על הגשרים של מדיסון או אולי במפרץ יפה בים - כמו בוסי. נילי מספרת שמעט צרם לה לראות את בוסי בצנצנת וגם אורית לא מתחברת.
"בלי זכר ובלי אפר" אני בקו שלי "לחלוק למוות את הכבוד שהוא ראוי לו, ולהעלם ללא שיירים".
"ומה על המפגש המשפחתי והחברי ?" שואלת נילי או אורית.
"אין לי צורך במפגשים כפויים ,ליד שיש הנושא את שמי ולא במליצות לזכרי"
"די לי" אני ממשיך "אם אצוץ, ספונטאנית ודרך אגב, בזכרונם של יקירי ואם יחלוף חיוך על שפתיהם או לרגע יתערפל לו מבטם מגעגוע."
"זה הכל ?" שואלת אורית או נילי.
"להשאיר - חיוך וגעגוע" אני משיב, "זה הכל !"

ריב סמכויות

הימים מתארכים ומתחממים ומידי פעם אנחנו נכנסים ליום חדש דרך המרפסת הקרירה, עם הקפה  וסלסלות הפרחים התלויות. לקראת ערב, אנחנו שוב יוצאים אל המרפסת, לפגוש ברוח המערבית שמבריחה את חום היום, ומשוחחים עד שמאפיל ונדלקים אורות על מגדל המים שמנגד.

אורית הייתה עם אילנה בהופעה של אוהד נהרין - "החור" בביצוע בת שבע.
אורית מאוד אוהבת ריקוד, והיא חשה תסכול מסוים כי לא כל כך הבינה את הסיפור שהתרחש על הבמה. היא חושבת שכדאי היה שאוהד נהרין ישב לידה ויסביר ויספר מעט על הרעיונות ששזורים במופע. עדי, שהיא מורה למחול, אומרת שאין מה להסביר, ואין רעיונות שיתנו משמעות, כי המופע הוא מה שהוא ואנחנו רק צריכים לגלות רגישות ופתיחות לתנועה ולמוזיקה ולהתחבר לדברים כפי שהם.



לדעתי, מדובר בריב סמכויות.
כשאתה אוהב מחול או מוסיקה או תאטרון או אוכל טוב וכד', ורוכש ניסיון ומיומנות וחוש ביקורת, אתה רוכש איתם את הסמכות ואתה הוא הקובע. ואז לא אוהד נהרין יקבע לך מה הריקוד הטוב ולא שלמה ארצי יקבע לך מה השיר הטוב ולא המבקר יקבע לך מה ההצגה הטובה ולא השף יקבע לך אם המנה טובה ואפילו נתניהו לא יקבע מה טוב למדינה שלך.
כי התבגרת והפכת למקור הסמכות ולאדון בממלכה שלך.
ומה איתם ? הם לכל היותר יועצים.

למעשה, המחלוקת בין אורית לעדי היא מחלוקת מדומה. כי אורית אומרת שהיא עוד לא התבגרה מספיק ולכן אוהד צריך לשבת לידה ולהסביר לה. כי בתחום הריקוד היא עדין אותה ילדה קטנה בטייטס ונעלי בלט והוא אותו הגורו, עם הקסם והבליטה האפלה, שיכניס אותה אל מסתרי נפלאותיו של הריקוד.
וגם עדי אומרת שאורית עוד לא התבגרה מספיק אלא, שלדעתה, הצמיחה שלה אל אותו עולם קסום, לא תבוא מהסבריו של אוהד, אלא מהתחברות שלה עם התנועה כפי שהיא.



אני חולק על שתיהן וחושב שאורית כבר התבגרה מזמן. [ואם לא עכשיו - אימתי ?]
אז אייך אני מסביר את הרגשות המעורבים של אורית בהופעה של בת שבע ?
כאמור אורית עצמה, לא בטוחה שהיא התבגרה, ולכן אינה יכולה לסמוך על הטעם והשיפוט שלה והיא חושבת שאם רק אוהד נהרין יסביר לה קצת, היא תרד לעומק החוויה.
אני חושב שלא הייתה לאורית שום בעיה בהבנה או בהתחברות, וכל ההסברים של אוהד ועדי לא יכולים להציל את המופע. כי אורית לא נהנתה מהמופע רק מסיבה אחת קטנה - הוא לא  מרגש אלא סתמי ויומרני. זה מה שבאמת אמרו תגובותיה של אורית כלפי המופע, ואני מאמין להן, יותר מכל מה שאוהד יגיד לי. אפילו בלי לראות את המופע.

על פי השקפתי, אפוא,  אורית היא אדם שלם שהתבגר ואני סומך על השיפוט שלה ואילו בעיני עצמה היא נשארה עדיין על סף ההתבגרות.

נ.ב
אם אתה אינך מקור הסמכות, אז מי כן...אלוהים ? המלך ? החוק שלפעמים הוא טוב ולפעמים הוא רע ? ציפי חוטובלי ?
אם לא התבגרת או אם ניטעה בך צייתנות, תמיד תוכל למצוא לך מקור סמכות.
אך התבגרות אמתית מביאה עמה חירות לעצב את עולמך הרוחני ובד בבד אחריות כבדה. ולפעמים בדידות.
כי אין לך מקור סמכות להיתלות בו או לינוק ממנו משמעות אלא אתה המלך והחוק בממלכה שלך.

עם מימי וחיים

קונים בגלידת אריה ארבעה גביעים של "שני צבעים כדור אחד" ויורדים אל חוף השרון בהרצליה. רוח קלה מפזרת את חומו של יום ואנחנו מטיילים על קו המים. מימין עולה קיר כורכר גבוה ומשמאל פרוש הים בגוונים המשתנים של שעת שקיעה. זו שקיעה פשוטה של מה בכך ואף על פי כן, יש בה אווירה וקסם ומעט מאותו העצב המתוק.
אורית אומרת שזהו חוף מהיפים בארץ וכולנו מסכימים איתה, כי הרי חוץ מהחוף והכורכר והשקיעה ואותה ספינה שחרטומה כמעט נוגע בכדור השמש העדין, אנחנו כאן ביחד, שנה אחרי אותו ביחד בדרכיה וחופיה של אורגון ונראה כאילו החוף אותו החוף ואנחנו אותם אנחנו.

בדרך חזרה מימי ואני נכנסים למים ומתיישבים על סלע מכוסה אזוב ירוק. המים מכים בסלע ומתנפצים עלינו ואנחנו נושמים עמוק וצועקים אל מול סאון הים, כמנהגם של בני איים: "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו מודים לך, אנחנו מתנצלים, ואנחנו סולחים".
מימי מסבירה שהקריאה אינה מופנית כלפי איזה אל גדול בחוץ, אלא כלפי מה שבתוכנו. זה מוצא חן בעיני ואני מצטרף למימי לצעקה חוזרת של בני האיים.

אחרי שאני ממלא את חובתי הרוחנית, אני גולש לי מהסלע, עם הנעליים והבגדים, ומנצל את אותה שעה רוגעת בה חום המים משתווה לחום החוץ  והעולם כולו שרוי במין "תיקו" שכזה.

במדרגות הבית, ריח תבשיליה של אורית כבר מתגרה בנו ולכולנו יש תיאבון עצום. רק חיים טיפטיפה מוטרד אם יהיה מספיק. אחרי שמרימים כוס יין, משתתקת השיחה לרגעים, ואנחנו מתמסרים למטעמים.
אחר כך במרפסת מתפשטת בנו נינוחות שבעה ועל תה לואיזה ועוגת שזיפים עם גלידה אנחנו משוחחים וצוחקים וחוזר חלילה.

 

שולחן אחר

חגגנו את הדוקטוראט של אורית גילור, בפאב בכפר אזר.
בשולחן שלנו ישבו פסיכולג טבעוני שנעזר קצת בבודהיזם וברעיונות איחוד של גוף ונפש, ומספר סיפורים שמדריך בסדנאות כתיבה, ואחת שאוהבת כל מילה ומתאמנת בסדנאות כתיבה ובספרות גבוהה, ומי שנסע לתאילנד ומצא חלון אל הבודהיזם שדרכו הוא פורש כנפיים עד היום, ואחת שמחפשת אהבה אצל מספר הסיפורים.
מכל עבר נשבה כמיהה לגלות את הניסתר או לכתוב שירה או לפחות להיות יותר טוב מאותו אחד שהיית רק אתמול.