אבא מרגיש מצוין מבחינה גופנית, והחיים שלו מאורגנים ומסודרים מאוד עד שלא חסר לו דבר, חוץ מקשר עם אנשים. הוא לא רוצה לטייל לחו"ל, או לצאת למסעדה טובה, או להצגה ולא צריך בגדים חדשים או כל דבר אחר. רק אנשים חסרים לו.
אבא אדם עדין וטוב לב, מאיר פנים לכל, ושמח בחלקו ואף פעם אינו מתאונן, כיוון שתלונה או בקשה העלולים להעיד על אי שביעות רצון או מחסור אינם מצויים בלקסיקון שלו. כי מבחינתו, מה שיש לו זה די והותר ושום דבר לא חסר לו ומעל לכל - הוא בשום אופן לא רוצה להטריח אף אחד.
עם זאת, הוא מרשה לעצמו לספר על הבדידות שלו. הוא מדבר על זה מבלי להפנות אשמה כלפי איש, ומתוך קבלת הדין כי "זו דרכו של עולם" ו "כל החברים שלו כבר סגרו עיניים או עזבו את העיר" עד שאפילו "בחוף הים כבר אין נפש חיה".
הבדידות הזו, שאיננה תלונה, היא חוויה שממלאת את חייו. והיא מועצמת מאוד, כיוון ששעות היחד שיש לאבא עם אנשים, נמחקות מיד כשהן חולפות. כי אבא לא זוכר כלל שביקרו אותו וישבו ושוחחו איתו ועשו כך או אחרת, עד שהמושג הפשוט כל כך שנקרא "היה" לא קיים אצלו. כי כל מה ש"היה" אצלו לפני שעה, או אתמול, או לפני שבוע - נמחק. ככה אבא חי לו, כמו על סלע בלב הים כשכל התוכן והזכרון שבחייו, נושר לאחר השימוש ושוקע אל המצולות.
וזה מאוד מעסיק את אבא.
לא אובדן הזיכרון, כי אבא לא זוכר את הזיכרון שאבד, אלא הריק שנשאר אצלו כאילו לא היה דבר ואין כלל מה לזכור. ותמיד הוא משתף בתחושה הזו, שאיש לא בא ומה שיש לו לעשות בעצם זה: "להסתכל על הקירות". הוא כמובן ממהר להבהיר שהוא לא מתלונן וכל אחד עסוק בעניינים שלו ואין לו ציפיות וליתר ביטחון מוסיף את "דור הולך ודור בא" שחביב עליו בהקשרו או מחוצה לו.
אבא לחם במלחת השיחרור ביחידת הקומנדו הישראלי הראשונה, שנקראה אז "שועלי שמשון" [אורי אבנרי, בספרו "שדות פלשת", מספר על הפעולה בה נפצע אבא], והיה שוער בנבחרת ישראל ואחר כך המנהל הראשון של נבחרת ישראל, תפקיד בו כיהן במשך עשרים שנה, עד שכל אוהד ספורט הכיר לפחות את שמו ותמונתו. אבא כמובן כבר לא זוכר הכל והמעט שעוד שמור אצלו מעורבב ומבולבל, אבל בכל זאת נצברה אצלו תחושה שהוא תרם את חלקו לציבור ולמולדת, ועכשיו העת לחזור מנדודיו ולהיות עם המשפחה. אבל בהעדר זיכרון, נדמה לאבא, שהוא חזר הביתה, אבל המשפחה איננה. כי איש כבר לא בא והוא לא רואה אף אחד.
ואם שוכחים לרגע את עומק הבעיה ומזכירים לאבא שרק הבוקר ביקר אותו מניש ואתמול היו אילן או אהוד ולפני כן הייתה נאווה, אז מתוך רצון טוב הוא מהמהם איזה הסכמה חלולה שבין "אולי" לבין "יכול להיות", שמבהירה מיד, עד כמה מופרך הנסיון, לשתול מחדש זיכרון, בתוך הריק.
כמו למשל אם מישהו ינסה להזכיר לך שבגילגול הקודם טיפסתם על האוורסט ועשיתם כך וכך.
אז הינה, ביומהולדת 85 של אבא, אספנו את כל המשפחה והזמנו קייטרינג וישבנו על הגג בביתו, ליד שולחן ארוך ויפה והרמנו כוסיות לחיים וברכנו את אבא בחום. ואבא נראה חגיגי ויפה, וכדרכו האיר פנים לכולם, ואחרי שחדווה בירכה הוא קם להשיב על "ההרצאה" שלה כי הוא רגיל לגמול במילת תודה.
היה ערב משפחתי מקסים, ונדמה שאי אפשר היה להעניק לאבא משהו אחר שיתקרב בעוצמתו למפגש כזה.
כמה עצוב, שכבר למחרת, נמחק הערב כולו מזכרונו ושוב הוא היה כל כך לבד.
אבא אדם עדין וטוב לב, מאיר פנים לכל, ושמח בחלקו ואף פעם אינו מתאונן, כיוון שתלונה או בקשה העלולים להעיד על אי שביעות רצון או מחסור אינם מצויים בלקסיקון שלו. כי מבחינתו, מה שיש לו זה די והותר ושום דבר לא חסר לו ומעל לכל - הוא בשום אופן לא רוצה להטריח אף אחד.
עם זאת, הוא מרשה לעצמו לספר על הבדידות שלו. הוא מדבר על זה מבלי להפנות אשמה כלפי איש, ומתוך קבלת הדין כי "זו דרכו של עולם" ו "כל החברים שלו כבר סגרו עיניים או עזבו את העיר" עד שאפילו "בחוף הים כבר אין נפש חיה".
הבדידות הזו, שאיננה תלונה, היא חוויה שממלאת את חייו. והיא מועצמת מאוד, כיוון ששעות היחד שיש לאבא עם אנשים, נמחקות מיד כשהן חולפות. כי אבא לא זוכר כלל שביקרו אותו וישבו ושוחחו איתו ועשו כך או אחרת, עד שהמושג הפשוט כל כך שנקרא "היה" לא קיים אצלו. כי כל מה ש"היה" אצלו לפני שעה, או אתמול, או לפני שבוע - נמחק. ככה אבא חי לו, כמו על סלע בלב הים כשכל התוכן והזכרון שבחייו, נושר לאחר השימוש ושוקע אל המצולות.
וזה מאוד מעסיק את אבא.
לא אובדן הזיכרון, כי אבא לא זוכר את הזיכרון שאבד, אלא הריק שנשאר אצלו כאילו לא היה דבר ואין כלל מה לזכור. ותמיד הוא משתף בתחושה הזו, שאיש לא בא ומה שיש לו לעשות בעצם זה: "להסתכל על הקירות". הוא כמובן ממהר להבהיר שהוא לא מתלונן וכל אחד עסוק בעניינים שלו ואין לו ציפיות וליתר ביטחון מוסיף את "דור הולך ודור בא" שחביב עליו בהקשרו או מחוצה לו.
אבא לחם במלחת השיחרור ביחידת הקומנדו הישראלי הראשונה, שנקראה אז "שועלי שמשון" [אורי אבנרי, בספרו "שדות פלשת", מספר על הפעולה בה נפצע אבא], והיה שוער בנבחרת ישראל ואחר כך המנהל הראשון של נבחרת ישראל, תפקיד בו כיהן במשך עשרים שנה, עד שכל אוהד ספורט הכיר לפחות את שמו ותמונתו. אבא כמובן כבר לא זוכר הכל והמעט שעוד שמור אצלו מעורבב ומבולבל, אבל בכל זאת נצברה אצלו תחושה שהוא תרם את חלקו לציבור ולמולדת, ועכשיו העת לחזור מנדודיו ולהיות עם המשפחה. אבל בהעדר זיכרון, נדמה לאבא, שהוא חזר הביתה, אבל המשפחה איננה. כי איש כבר לא בא והוא לא רואה אף אחד.
ואם שוכחים לרגע את עומק הבעיה ומזכירים לאבא שרק הבוקר ביקר אותו מניש ואתמול היו אילן או אהוד ולפני כן הייתה נאווה, אז מתוך רצון טוב הוא מהמהם איזה הסכמה חלולה שבין "אולי" לבין "יכול להיות", שמבהירה מיד, עד כמה מופרך הנסיון, לשתול מחדש זיכרון, בתוך הריק.
כמו למשל אם מישהו ינסה להזכיר לך שבגילגול הקודם טיפסתם על האוורסט ועשיתם כך וכך.
אז הינה, ביומהולדת 85 של אבא, אספנו את כל המשפחה והזמנו קייטרינג וישבנו על הגג בביתו, ליד שולחן ארוך ויפה והרמנו כוסיות לחיים וברכנו את אבא בחום. ואבא נראה חגיגי ויפה, וכדרכו האיר פנים לכולם, ואחרי שחדווה בירכה הוא קם להשיב על "ההרצאה" שלה כי הוא רגיל לגמול במילת תודה.
היה ערב משפחתי מקסים, ונדמה שאי אפשר היה להעניק לאבא משהו אחר שיתקרב בעוצמתו למפגש כזה.
כמה עצוב, שכבר למחרת, נמחק הערב כולו מזכרונו ושוב הוא היה כל כך לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה