אצל הסנפירים בצוללת

יואב עובד במשרה מלאה ועוד איזה שליש משרה כאבא לשני ועוד קצת משרה כאיש של שירה שעכשיו בחודש השביעי היא כבר כבדה וחם לה, ועוד קצת משרה בבית שמאז שהם עברו אליו הוא חלק מהמשפחה וכמו כולם דורש את האהבה והטיפול שמגיעים לו. וכשמגיע יום שישי וסוף סוף אפשר להוריד את הדופק ולהירגע, יואב משכים בבוקר עם שני ומביא אותה לגן, כדי לתת לשירה בוקר אחד של שינה מתוקה ומשם ממשיך לעבודה השנייה בפרדייב ליום תזזיתי שנע במעגלים של המראות קפיצות צילומים ונחיתות עד קרני השמש האחרונות.

אורית מלווה את יואב במבטה ורואה שהוא עושה הכל במסירות ובאהבה, ונחה דעתה שזה הזמן והגיל לקצב חיים דחוס שכזה. אבל היא גם שומעת בקולו, עייפות גדולה והיא רוצה לעזור במשהו. חוץ מזה היא גם מתגעגעת כבר לשני. אנחנו מתלבטים מתי ליסוע ואיך אפשר לסייע לזוג הצעיר וגם לקבל על הדרך קצת שעות נכדה וכל זאת בלי להכביד מדי.

אחרי התייעצות עם שירה, יש לנו תכנית.  

אנחנו יוצאים בשישי אחה"צ לחופי קרית ים וקריית חיים,  ומשקיפים משם על הכרמל ועל העיר חיפה שלאט לאט מדליקה אורות מן החוף אל מעלה ההר, ומודדים את החופים ברגליים יחפות שמשחקות עם הגלים החמימים. חוזרים לאורך הטיילת ואחרי כשעתיים כשחיפה כבר כולה מוארת אנחנו מגיעים אל שירה ויואב. 

שירה ויואב בסלון בסיומה של ארוחת הערב, מול דן שילון והמעגל המתחדש שמציג אחיות צעירות שהבוגרת עם תסמונת דאון והקטנה עם תסמונת של מלאך. בין לבין אנחנו מתקלחים ושוטפים את הים והחול, ומשתרעים לצידם על הספות, וכולנו יחד, חוץ מיואב שמשתדל להיות איתנו אבל ראשו כבד ועיניו נעצמות.

בבוקר אורית משכימה אל שני, ויש להן אחת את השנייה לכמה שעות של יחד עם מיקה ואנג'י שמשגיחות. אחר כך אני מצטרף, ואחרי יואב ושירה ובוקר השבת המשפחתי סובב סביב שני, שבלי דעת, מחכה לו כל השבוע. לקראת הצהריים מעבירים את השלווה מתוך הבית אל החצר, חוץ ממיקה שחוטפת לביבה מהיד של שני ומקבלת עונש של הרחקה אל תוך הבית לשלוש דקות.   

בצהריים כולנו נוסעים לאכול אצל ריבה ודוד ונראה כאילו לקחנו את אותה שלווה משפחתית והעברנו אותה איתנו.

דוד מספר לי על הצוללת בה הוא שירת שנים רבות ועל אהבתו לחיים האלו. אני שואל אותו מה היה מיוחד בחיים בחשכת אותו צינור פלדה מתחת ערמות המים. "היחד והחברות" הוא משיב לי בגעגועים.

אחר כך אני חושב, שבעצם, שבט הסנפירים כולו, כאילו מנסה לחיות את חייו כמו בתוך צוללת - ביחד ובחברות.

שוב אצל גילה

שישי לפנות ערב.
נפגשים עם גילה בחוף דדו, משתרעים על הדשא סמוך למים ומתמסרים ליופי ולרעות.

יום של קיץ מפנה עצמו אל ערב של שקיעה וקרניים אחרונות עושות שלוליות זהב בקצף לרגלינו.

  

שעה ארוכה צועדים לצד הים ונפרדים מעוד שקיעה שאין שניה לה, ונדמה כי החופים שלנו הם כולם מלכודת של שלווה ויופי ואיכשהו, דווקא החוף שבו אתה פוסע, הוא כרגע, קצת יותר.

בבית, גילה מפנקת אותנו בארוחת סלטים ודגים ואחר כך, מתוך הרהור בעוד ארוחות כאלו, אני ממהר לשטוף כלים.

בבוקר עושים מסע רגלי בין כל המדרגות שמרצפות את חיפה, מהכרמל ומטה, ובדרך מבקרים בבית הראשון של הטכניון המשמש כיום כבניין המדעטק.

כאן יש לנו הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל בחיפה, לפסוע כמה צעדים בשטח מפולס שלא יורד לשום מקום ולא מטפס להר, ולהחזיר מעט חמצן ואולי אפילו קצת מגנזיום לשרירים.

בהמשך אנחנו מצטלבים עם רח' שפינוזה, וכמו מדריך טיולים אני אוסף את הבנות ומספר להן את קיצור דברי שפינוזה שחשב שאלוהים אישי זו אידאה ילדותית, ואלוהים בעצם מצוי בכל וכל מה שנמצא - הוא מראיתו. על הדברים האלו שילם שפינוזה בנידוי וחרמות מצד יהודים ונוצרים, אבל אחרים ואיינשטיין בכללם, נמשכו אחר אותו בורא, אשר קיסמו ניבט מהיקום כולו.

לעומת אותם גדולי עולם, אני מהרהר לי בצנעה עם הבנות, כי אחרי ששפינוזה מבטל את יחסיו האישיים של האדם עם הבורא, ואת כל הסחר והתן וכך שנהוג בין האדם ואלוהיו משחר בריאתם,  אולי ראוי היה לו לשפינוזה, לעשות פסיעה קטנה נוספת, ולהוציא כליל את אלוהים מתוך המשוואה.

אחרי שמסתיימת הדרשה, מובילה אותנו גילו, למוזיאון האמנות של חיפה בה מוצגת תערוכה נהדרת של אאוטסיידרים שהגיעו אל האומנות משוליה של החברה ומתוך האהבה והשיגעון.

 אלמוני יצר את הבובות וסירק והלביש אותן בבגדים שתפר להן.  סודו ועיזבונו התגלו בעליית הגג בה חי ומת.

שלושת התמונות האחרונות, בהשפעה תנכית, הן של יוצרים ישראלים

חזרנו אל ביתה של גילו וורדל'ה ויהודה הגיעו לארוחת צהריים. הם לא הפסיקו להתפעל מהדירה של גילו וממזג האוויר ומהאוכל ואולי גם קצת מחברתנו, כך שהתרווחה לנו פגישת רעים ממושכת ודביקה כמו שאנחנו אוהבים.

לפנות ערב ביקרנו את יואב שירה שני ומיקה. אורית שיחקה עם שני, אני קיבלתי מיואב קורס מזורז לצלם מתחיל ושירה קישטה את הגינה בצמחים ובפרחים והייתה איתנו. אחר כך עוד הספקנו לפגוש את ריבה שהגיעה לאסוף את שירה, ולפני פרידה אכלנו עם יואב את הפלאפל השכונתי והטעים שלהם. 

גילה

בעז, חברי מנוער, נפטר בשנת 2002, ובאזכרה אני אומר:

"גילה הפכה את הפרידה מבועז לראשיתה של מסורת.
היא מקבצת אותנו שנה אחר שנה למפגש מיוחד, שבוז'ו הוא המרכיב המרכזי שלו, אבל לא היחידי. היום אני רוצה להגיד כמה מילים דווקא לגילה, במיוחד אחרי שביומולדת  ה-60 שלה החמצתי את ההזדמנות.

גילו, אני אוהב את האנרגיה החיובית שממלאה אותך ומוליכה אותך בשבילי חייך המיוחדים כל כך.
אני רואה אותך, כעגלונית ישובה על חבילה של קש, ובידיך מתנפנף שוט עם זנבות צבעוניים וזוג סוסים מריצים את עגלתך מראש העין לחיפה לגליל ולנגב ולהודו וחזרה ועוד מעט ליפן או לנפאל. ובכל מקום את מעלה משהו חדש לעגלה ומורידה דברים שפג להם התוקף וחייך הם כמרקחה יצירתית של רעיונות ושל יוזמה ועשייה שמתהווה ללא הפסק.
ואת כל ההמולה הזו, את מייצרת כמעט בלי רעש. ללא צורך בקרדיטים וביחסי ציבור כי הדברים לא נעשים למען שום דבר, אלא לעצמם.
ובצד תנופתם של הדברים, יש בך שקט פנימי שגורם לך לעצור ולהשתהות אל מול היופי שאת יוצרת או פוגשת בדרכך, ומאפשר לך לחוש את מתק החיים לשאוף ממנו ולהתבסם.
אני אוהב את האמהות המסורה שלך, ואת הבת המסורה שהיית להורייך, ואת היחס שלך לחברות ולאנשים בכלל.
אני מלא התפעלות וקנאה לתעוזה לדמיון ולביצועיזם שגילית כשפירקת את הבית שלך והרכבת ממנו שניים, ונפרדת משניהם ומיד בנית לך מחדש בית אחר מקסים וחם שתמיד צופה אל המפרץ.
אני אוהב ומבין את האיש שמלווה אותך כל השנים האילו מרחוק ומקרוב מאוד והיחסים המופלאים שלכם מרגשים אותי.
אני אוהב את החיפוש המתמיד בו את מצויה. כי גם בעיני, החיים ראויים, לפחות למידה מסוימת של אי נחת וכמיהה.
וכל האהבה שלי, גילו, לכל אותם דברים, היא בעצם אהבה אליך.
יהי זכרו ברוך"  

.

מיכה עושה החלומות

שמש אדומה נמוכה צובעת את הים והשמיים כשאורית ואני יורדים אל חוף השרון בהרצליה ונכנסים לטריטוריה של מיכה.
כאן הוא אכל המון גביעים של "גלידת אריה" וצפה באלף שקיעות. כאן הוא צעד על החוף מקצה אל קצה וחלם חלומות של גדולה וחנה בסוכת המציל של שאול, שהייתה פרלמנט קטן. ולא רחוק מכאן, הוא גר כמה שנים בדירה שהשקיפה אל המרינה ואל מרחבי הים והקסימה את נפשו.
  
מתחילה היה מיכה רגשן ואין כמו שקיעות וחלומות להזין רגשנות.
מיכה היה גיבור חלומותיו, אבל גיבור אחד לא יכול היה למלא את שפע החלומות שנבעו ללא הרף. לפיכך גייס את אחיותיו ובני זוגם כגיבורי משנה, שנועדו לתהילה, לו רק נשמעו למתווי חלומותיו.
כשנואש מיכה מהמבוגרים, ארג חלומות לילדים. בחלומותיו ניצח אורי על רשת מכוני רפואה סינית ושי לי התלכדה סוף סוף עם כישרונה העצום וניהלה בתי חולים, הרחק ככל האפשר ממחוזות הפסיכולוגיה, ויעלי הייתה בכירה במקנזי או במוסד, ותמי הייתה עושה מה שהיא עושה אבל פי עשר, ויוני שלנו היה מכדרר באירופה וטלי רופאה ובת טיפוחה של שי לי. אבל מתברר שבשבט הקטן שלנו, גם הילדים, כמו הוריהם, נולדו קטנים ממידות חלומותיו של מיכה.

אבל מיכה היה חולם כפייתי, ובהעדר מועמדים למילוי חלומותיו, המשיך מיכה לכהן עד השבועות האחרונים בחייו בתפקיד הכפול - גם כחולם וגם כגיבור חלומותיו. לפיכך, אפילו כשהסרטן תקף אותו והקתטר מירר לו את החיים, הוא המשיך לחשוב ולתכנן ולכתוב ולטלפן, ואפילו לצאת לו עם המחלה והקתטר לפגישת עסקים ויזמות עם בכיר במועדון הכדורגל של חיפה ולטוות את החלום הגדול האחרון. חלום שישלב מועדוני חברים וטופסי ניחוש והגרלות ויתחיל ממגרשי הכדורגל של באר שבע קרית שמונה וחיפה ומשם ימריא ויכבוש את מנצ'סטר וברצלונה ואת אירופה כולה, בשלב ראשון.
בעצם, מבחינת ההגרלות, מיכה גמר היכן שהתחיל. כי הלוא, היה זה הוא, שהמציא מועדון חברים והגרלות, עוד אז, בפסאג' בהרצליה, בחנות שלו לכלי בית וחומרי ניקוי, בתקופה שהאסטרטגיה השיווקית הזאת הייתה חדשנית ופורצת דרך. אחר כך, בעקבות ההצלחה בחנות, רכש מיכה גם את החנות הצמודה ונבטו בו חלומות על רשת כלל ארצית.
כשמיכה מספר לי שהרשת הנחלמת הזו, שהייתה מלאה חיים ותקווה, לא התגשמה משום שלא הייתה לו משפחה לבנות עליה ובעזרתה את המפעל הזה, אני אומר לו: "אתה למעשה, היית רמי לוי הראשון" ונדמה לי שאני קולע להרהוריו ואולי אפילו מוציא ממנו חיוך קטן של ענווה בגדולתה. ובמיוחד קולעת, אותה מילת קישור קטנה - "למעשה", שסוגרת כל פער אפשרי ומיותר, בין חולמים לבין עושים.

בשיחותינו אילו, אנחנו ומעפילים אל פסגות צחורות, ומהלכים לנו אנה ואנה בתוך הערפלים כשפה ושם נקרע  חלון ולעינינו נפרשים עמקים ורכסים כמו באגדה. ושם אני מרגיש כמו סנצ'ו פנצ'ו, שהגורל זימן לו את דון קישוט, והאמת שהתפקיד חביב עלי, כי גם אני בעצם, מן בעל חלומות קטן.

"ההמצאה הראשונה שלי" מספר לי מיכה בימיו האחרונים על ימיו הראשונים, "הייתה - הסטייקייה". זה נשמע כמו שמישהו יגיד שהוא המציא את הגרביים אבל אני ממתין בשקט והוא ממשיך: "הייתי צעיר מאוד ולא הייתה שום סטייקייה בארץ, רק מסעדות. באתי עם הרעיון וחיברתי בין כמה שותפים ויחד הקמנו את הסטייקייה הראשונה, בנתניה. לא היה לי גרוש, ופחדתי לספר לאבא שלי ולכן לא הייתה לי שום תמיכה עד שכעבור זמן קצר, אחרי שהסטייקייה עבדה, נפלטתי החוצה בגלל שלא הבאתי השקעה. שאר השותפים - התעשרו והסטייקייה עובדת עד היום."
אני שואל את מיכה אם היה רוצה שאקח אותו לביקור בסטייקייה ואם יהיה שם עוד מישהו שיכיר אותו והוא משיב לי שהחליפו שם כבר כמה ידיים וספק אם נותר מישהו מדור המייסדים. אבל כשלעצמי, אני חושב שכעת בסוף הדרך והחלומות, לא מתחשק למיכה לבקר באנדרטה הגדולה שבה קבור אותו חלום ראשון שלו.
אחר כך, כשאני בודק בזיכרוני, מתחוור לי שבנעורי באמת לא היו סטייקיות בארץ והסטייקייה הראשונה שקמה, אצלנו בבאר שבע, נקראה פונדק חצות, והייתה דבר מלהיב וחדש מאוד בנוף, ולפי חישוב זמנים יוצא לי, שבעצם היא כנראה הייתה, מצאצאיה הראשונים של הסטייקייה של מיכה.

אבל בין לבין החלומות שנשארו תלויים על השמיים ולא נגעו בארץ, היה חלום הדיאטות שהצליח לנחות על קרקע המציאות ולחולל פלאות, ומילא את הכיסים של מיכה ושל ספרא. למען האמת, למימוש חלום הדיאטות, הייתה משמעות הרבה יותר גדולה ממשמעות הכסף.
הייתה לו משמעות קיומית.
כי חוץ מתשובה ללעג ולספקנות  הייתה כאן, מבחינתו של מיכה, הוכחה ניצחת שבכל מה שקשור אליו, המציאות והחלום הולכים ביחד. ותמיד ובכל מצב, הוא יוכל להתרומם על כנפי חלום חדש ולהמריא אל השמים.

באחת השיחות שלנו חזרנו לפרשת השבץ. מיכה סבל מלחץ דם גבוה וחי עם הסיכון הזה, עד שפרופ' גרוסמן נתן לו תרופה חדשנית שהורידה את לחץ הדם ובדרך כמעט הרגה לנו את מיכה. כשהוא התאושש מהשבץ, הוא נשאר עם שיתוק חלקי ברגל, דיכאון ופגיעה קשה באיכות חייו. באותה שיחה שחזרנו את הפרשה, כמיטב זיכרונו של מיכה. מיכה היה משוכנע שגרוסמן התרשל בכך שהוריד את לחץ הדם שלו באופן דרסטי וכתוצאה מכך נגרם השבץ והחלטנו להתחיל לבנות תביעה.
אחר כך, מומחי הרפואה שלנו קבעו שדווקא קופת חולים היא זו שהתרשלה כשלא איזנה את לחץ הדם של מיכה במשך עשרים שנה, ואילו גרוסמן דווקא עשה מה שדרוש. ככה גרוסמן עבר מהצד של הרעים לצד של הטובים, ולמיכה לא היה כל כך אכפת ובלבד שנמצא האשם.
חודשים אחדים טרח מיכה ללא לאות על הכנת התביעה, כשאני משמש לו ככתבן יועץ ומזכירה, וביום האחרון לפני ההתיישנות, הגשנו תביעה לבית משפט.
כך, הדבקנו למיכה זוג כנפיים חדשות, ועם כל הנכות הוא יכול היה לחלום על עוד המראה אל השמים.

אחר כך, בחודשי חייו האחרונים של מיכה, כשכשל כוחו להיאבק ויצאה ממנו רוח הלחימה, הוא הסכים להתפשר וקיבל פיצוי סמלי של כשבעים אלף שח. באותו שלב כבר לא הייתה לכסף שום חשיבות בחייו של מיכה, והסרטן אילץ אותו לקפל את הכנפיים ולסיים את מלחמתו האחרונה. ובכל זאת, לא התרוקן אותו חלום כבועת אויר, אלא הותיר למיכה מעט שבמעט שהיה בו די, כדי שמיכה יסיים את חייו באותה האמונה, שהחלום אצלו תמיד קשור למציאות ואם רק היו לו עוד קצת בריאות, ועוד קצת זמן הוא כבר היה מצליח להגשים את החלום ולדאוג  לכל המשפחה לפני שהוא עוזב.