שמש אדומה נמוכה צובעת את הים והשמיים כשאורית ואני יורדים אל חוף השרון בהרצליה ונכנסים לטריטוריה של מיכה.
כאן הוא אכל המון גביעים של "גלידת אריה" וצפה באלף שקיעות. כאן הוא צעד על החוף מקצה אל קצה וחלם חלומות של גדולה וחנה בסוכת המציל של שאול, שהייתה פרלמנט קטן. ולא רחוק מכאן, הוא גר כמה שנים בדירה שהשקיפה אל המרינה ואל מרחבי הים והקסימה את נפשו.
מתחילה היה מיכה רגשן ואין כמו שקיעות וחלומות להזין רגשנות.
מיכה היה גיבור חלומותיו, אבל גיבור אחד לא יכול היה למלא את שפע החלומות שנבעו ללא הרף. לפיכך גייס את אחיותיו ובני זוגם כגיבורי משנה, שנועדו לתהילה, לו רק נשמעו למתווי חלומותיו.
כשנואש מיכה מהמבוגרים, ארג חלומות לילדים. בחלומותיו ניצח אורי על רשת מכוני רפואה סינית ושי לי התלכדה סוף סוף עם כישרונה העצום וניהלה בתי חולים, הרחק ככל האפשר ממחוזות הפסיכולוגיה, ויעלי הייתה בכירה במקנזי או במוסד, ותמי הייתה עושה מה שהיא עושה אבל פי עשר, ויוני שלנו היה מכדרר באירופה וטלי רופאה ובת טיפוחה של שי לי. אבל מתברר שבשבט הקטן שלנו, גם הילדים, כמו הוריהם, נולדו קטנים ממידות חלומותיו של מיכה.
אבל מיכה היה חולם כפייתי, ובהעדר מועמדים למילוי חלומותיו, המשיך מיכה לכהן עד השבועות האחרונים בחייו בתפקיד הכפול - גם כחולם וגם כגיבור חלומותיו. לפיכך, אפילו כשהסרטן תקף אותו והקתטר מירר לו את החיים, הוא המשיך לחשוב ולתכנן ולכתוב ולטלפן, ואפילו לצאת לו עם המחלה והקתטר לפגישת עסקים ויזמות עם בכיר במועדון הכדורגל של חיפה ולטוות את החלום הגדול האחרון. חלום שישלב מועדוני חברים וטופסי ניחוש והגרלות ויתחיל ממגרשי הכדורגל של באר שבע קרית שמונה וחיפה ומשם ימריא ויכבוש את מנצ'סטר וברצלונה ואת אירופה כולה, בשלב ראשון.
בעצם, מבחינת ההגרלות, מיכה גמר היכן שהתחיל. כי הלוא, היה זה הוא, שהמציא מועדון חברים והגרלות, עוד אז, בפסאג' בהרצליה, בחנות שלו לכלי בית וחומרי ניקוי, בתקופה שהאסטרטגיה השיווקית הזאת הייתה חדשנית ופורצת דרך. אחר כך, בעקבות ההצלחה בחנות, רכש מיכה גם את החנות הצמודה ונבטו בו חלומות על רשת כלל ארצית.
כשמיכה מספר לי שהרשת הנחלמת הזו, שהייתה מלאה חיים ותקווה, לא התגשמה משום שלא הייתה לו משפחה לבנות עליה ובעזרתה את המפעל הזה, אני אומר לו: "אתה למעשה, היית רמי לוי הראשון" ונדמה לי שאני קולע להרהוריו ואולי אפילו מוציא ממנו חיוך קטן של ענווה בגדולתה. ובמיוחד קולעת, אותה מילת קישור קטנה - "למעשה", שסוגרת כל פער אפשרי ומיותר, בין חולמים לבין עושים.
בשיחותינו אילו, אנחנו ומעפילים אל פסגות צחורות, ומהלכים לנו אנה ואנה בתוך הערפלים כשפה ושם נקרע חלון ולעינינו נפרשים עמקים ורכסים כמו באגדה. ושם אני מרגיש כמו סנצ'ו פנצ'ו, שהגורל זימן לו את דון קישוט, והאמת שהתפקיד חביב עלי, כי גם אני בעצם, מן בעל חלומות קטן.
"ההמצאה הראשונה שלי" מספר לי מיכה בימיו האחרונים על ימיו הראשונים, "הייתה - הסטייקייה". זה נשמע כמו שמישהו יגיד שהוא המציא את הגרביים אבל אני ממתין בשקט והוא ממשיך: "הייתי צעיר מאוד ולא הייתה שום סטייקייה בארץ, רק מסעדות. באתי עם הרעיון וחיברתי בין כמה שותפים ויחד הקמנו את הסטייקייה הראשונה, בנתניה. לא היה לי גרוש, ופחדתי לספר לאבא שלי ולכן לא הייתה לי שום תמיכה עד שכעבור זמן קצר, אחרי שהסטייקייה עבדה, נפלטתי החוצה בגלל שלא הבאתי השקעה. שאר השותפים - התעשרו והסטייקייה עובדת עד היום."
אני שואל את מיכה אם היה רוצה שאקח אותו לביקור בסטייקייה ואם יהיה שם עוד מישהו שיכיר אותו והוא משיב לי שהחליפו שם כבר כמה ידיים וספק אם נותר מישהו מדור המייסדים. אבל כשלעצמי, אני חושב שכעת בסוף הדרך והחלומות, לא מתחשק למיכה לבקר באנדרטה הגדולה שבה קבור אותו חלום ראשון שלו.
אחר כך, כשאני בודק בזיכרוני, מתחוור לי שבנעורי באמת לא היו סטייקיות בארץ והסטייקייה הראשונה שקמה, אצלנו בבאר שבע, נקראה פונדק חצות, והייתה דבר מלהיב וחדש מאוד בנוף, ולפי חישוב זמנים יוצא לי, שבעצם היא כנראה הייתה, מצאצאיה הראשונים של הסטייקייה של מיכה.
אבל בין לבין החלומות שנשארו תלויים על השמיים ולא נגעו בארץ, היה חלום הדיאטות שהצליח לנחות על קרקע המציאות ולחולל פלאות, ומילא את הכיסים של מיכה ושל ספרא. למען האמת, למימוש חלום הדיאטות, הייתה משמעות הרבה יותר גדולה ממשמעות הכסף.
הייתה לו משמעות קיומית.
כי חוץ מתשובה ללעג ולספקנות הייתה כאן, מבחינתו של מיכה, הוכחה ניצחת שבכל מה שקשור אליו, המציאות והחלום הולכים ביחד. ותמיד ובכל מצב, הוא יוכל להתרומם על כנפי חלום חדש ולהמריא אל השמים.
באחת השיחות שלנו חזרנו לפרשת השבץ. מיכה סבל מלחץ דם גבוה וחי עם הסיכון הזה, עד שפרופ' גרוסמן נתן לו תרופה חדשנית שהורידה את לחץ הדם ובדרך כמעט הרגה לנו את מיכה. כשהוא התאושש מהשבץ, הוא נשאר עם שיתוק חלקי ברגל, דיכאון ופגיעה קשה באיכות חייו. באותה שיחה שחזרנו את הפרשה, כמיטב זיכרונו של מיכה. מיכה היה משוכנע שגרוסמן התרשל בכך שהוריד את לחץ הדם שלו באופן דרסטי וכתוצאה מכך נגרם השבץ והחלטנו להתחיל לבנות תביעה.
אחר כך, מומחי הרפואה שלנו קבעו שדווקא קופת חולים היא זו שהתרשלה כשלא איזנה את לחץ הדם של מיכה במשך עשרים שנה, ואילו גרוסמן דווקא עשה מה שדרוש. ככה גרוסמן עבר מהצד של הרעים לצד של הטובים, ולמיכה לא היה כל כך אכפת ובלבד שנמצא האשם.
חודשים אחדים טרח מיכה ללא לאות על הכנת התביעה, כשאני משמש לו ככתבן יועץ ומזכירה, וביום האחרון לפני ההתיישנות, הגשנו תביעה לבית משפט.
כך, הדבקנו למיכה זוג כנפיים חדשות, ועם כל הנכות הוא יכול היה לחלום על עוד המראה אל השמים.
אחר כך, בחודשי חייו האחרונים של מיכה, כשכשל כוחו להיאבק ויצאה ממנו רוח הלחימה, הוא הסכים להתפשר וקיבל פיצוי סמלי של כשבעים אלף שח. באותו שלב כבר לא הייתה לכסף שום חשיבות בחייו של מיכה, והסרטן אילץ אותו לקפל את הכנפיים ולסיים את מלחמתו האחרונה. ובכל זאת, לא התרוקן אותו חלום כבועת אויר, אלא הותיר למיכה מעט שבמעט שהיה בו די, כדי שמיכה יסיים את חייו באותה האמונה, שהחלום אצלו תמיד קשור למציאות ואם רק היו לו עוד קצת בריאות, ועוד קצת זמן הוא כבר היה מצליח להגשים את החלום ולדאוג לכל המשפחה לפני שהוא עוזב.
כאן הוא אכל המון גביעים של "גלידת אריה" וצפה באלף שקיעות. כאן הוא צעד על החוף מקצה אל קצה וחלם חלומות של גדולה וחנה בסוכת המציל של שאול, שהייתה פרלמנט קטן. ולא רחוק מכאן, הוא גר כמה שנים בדירה שהשקיפה אל המרינה ואל מרחבי הים והקסימה את נפשו.
מתחילה היה מיכה רגשן ואין כמו שקיעות וחלומות להזין רגשנות.
מיכה היה גיבור חלומותיו, אבל גיבור אחד לא יכול היה למלא את שפע החלומות שנבעו ללא הרף. לפיכך גייס את אחיותיו ובני זוגם כגיבורי משנה, שנועדו לתהילה, לו רק נשמעו למתווי חלומותיו.
כשנואש מיכה מהמבוגרים, ארג חלומות לילדים. בחלומותיו ניצח אורי על רשת מכוני רפואה סינית ושי לי התלכדה סוף סוף עם כישרונה העצום וניהלה בתי חולים, הרחק ככל האפשר ממחוזות הפסיכולוגיה, ויעלי הייתה בכירה במקנזי או במוסד, ותמי הייתה עושה מה שהיא עושה אבל פי עשר, ויוני שלנו היה מכדרר באירופה וטלי רופאה ובת טיפוחה של שי לי. אבל מתברר שבשבט הקטן שלנו, גם הילדים, כמו הוריהם, נולדו קטנים ממידות חלומותיו של מיכה.
אבל מיכה היה חולם כפייתי, ובהעדר מועמדים למילוי חלומותיו, המשיך מיכה לכהן עד השבועות האחרונים בחייו בתפקיד הכפול - גם כחולם וגם כגיבור חלומותיו. לפיכך, אפילו כשהסרטן תקף אותו והקתטר מירר לו את החיים, הוא המשיך לחשוב ולתכנן ולכתוב ולטלפן, ואפילו לצאת לו עם המחלה והקתטר לפגישת עסקים ויזמות עם בכיר במועדון הכדורגל של חיפה ולטוות את החלום הגדול האחרון. חלום שישלב מועדוני חברים וטופסי ניחוש והגרלות ויתחיל ממגרשי הכדורגל של באר שבע קרית שמונה וחיפה ומשם ימריא ויכבוש את מנצ'סטר וברצלונה ואת אירופה כולה, בשלב ראשון.
בעצם, מבחינת ההגרלות, מיכה גמר היכן שהתחיל. כי הלוא, היה זה הוא, שהמציא מועדון חברים והגרלות, עוד אז, בפסאג' בהרצליה, בחנות שלו לכלי בית וחומרי ניקוי, בתקופה שהאסטרטגיה השיווקית הזאת הייתה חדשנית ופורצת דרך. אחר כך, בעקבות ההצלחה בחנות, רכש מיכה גם את החנות הצמודה ונבטו בו חלומות על רשת כלל ארצית.
כשמיכה מספר לי שהרשת הנחלמת הזו, שהייתה מלאה חיים ותקווה, לא התגשמה משום שלא הייתה לו משפחה לבנות עליה ובעזרתה את המפעל הזה, אני אומר לו: "אתה למעשה, היית רמי לוי הראשון" ונדמה לי שאני קולע להרהוריו ואולי אפילו מוציא ממנו חיוך קטן של ענווה בגדולתה. ובמיוחד קולעת, אותה מילת קישור קטנה - "למעשה", שסוגרת כל פער אפשרי ומיותר, בין חולמים לבין עושים.
בשיחותינו אילו, אנחנו ומעפילים אל פסגות צחורות, ומהלכים לנו אנה ואנה בתוך הערפלים כשפה ושם נקרע חלון ולעינינו נפרשים עמקים ורכסים כמו באגדה. ושם אני מרגיש כמו סנצ'ו פנצ'ו, שהגורל זימן לו את דון קישוט, והאמת שהתפקיד חביב עלי, כי גם אני בעצם, מן בעל חלומות קטן.
"ההמצאה הראשונה שלי" מספר לי מיכה בימיו האחרונים על ימיו הראשונים, "הייתה - הסטייקייה". זה נשמע כמו שמישהו יגיד שהוא המציא את הגרביים אבל אני ממתין בשקט והוא ממשיך: "הייתי צעיר מאוד ולא הייתה שום סטייקייה בארץ, רק מסעדות. באתי עם הרעיון וחיברתי בין כמה שותפים ויחד הקמנו את הסטייקייה הראשונה, בנתניה. לא היה לי גרוש, ופחדתי לספר לאבא שלי ולכן לא הייתה לי שום תמיכה עד שכעבור זמן קצר, אחרי שהסטייקייה עבדה, נפלטתי החוצה בגלל שלא הבאתי השקעה. שאר השותפים - התעשרו והסטייקייה עובדת עד היום."
אני שואל את מיכה אם היה רוצה שאקח אותו לביקור בסטייקייה ואם יהיה שם עוד מישהו שיכיר אותו והוא משיב לי שהחליפו שם כבר כמה ידיים וספק אם נותר מישהו מדור המייסדים. אבל כשלעצמי, אני חושב שכעת בסוף הדרך והחלומות, לא מתחשק למיכה לבקר באנדרטה הגדולה שבה קבור אותו חלום ראשון שלו.
אחר כך, כשאני בודק בזיכרוני, מתחוור לי שבנעורי באמת לא היו סטייקיות בארץ והסטייקייה הראשונה שקמה, אצלנו בבאר שבע, נקראה פונדק חצות, והייתה דבר מלהיב וחדש מאוד בנוף, ולפי חישוב זמנים יוצא לי, שבעצם היא כנראה הייתה, מצאצאיה הראשונים של הסטייקייה של מיכה.
אבל בין לבין החלומות שנשארו תלויים על השמיים ולא נגעו בארץ, היה חלום הדיאטות שהצליח לנחות על קרקע המציאות ולחולל פלאות, ומילא את הכיסים של מיכה ושל ספרא. למען האמת, למימוש חלום הדיאטות, הייתה משמעות הרבה יותר גדולה ממשמעות הכסף.
הייתה לו משמעות קיומית.
כי חוץ מתשובה ללעג ולספקנות הייתה כאן, מבחינתו של מיכה, הוכחה ניצחת שבכל מה שקשור אליו, המציאות והחלום הולכים ביחד. ותמיד ובכל מצב, הוא יוכל להתרומם על כנפי חלום חדש ולהמריא אל השמים.
באחת השיחות שלנו חזרנו לפרשת השבץ. מיכה סבל מלחץ דם גבוה וחי עם הסיכון הזה, עד שפרופ' גרוסמן נתן לו תרופה חדשנית שהורידה את לחץ הדם ובדרך כמעט הרגה לנו את מיכה. כשהוא התאושש מהשבץ, הוא נשאר עם שיתוק חלקי ברגל, דיכאון ופגיעה קשה באיכות חייו. באותה שיחה שחזרנו את הפרשה, כמיטב זיכרונו של מיכה. מיכה היה משוכנע שגרוסמן התרשל בכך שהוריד את לחץ הדם שלו באופן דרסטי וכתוצאה מכך נגרם השבץ והחלטנו להתחיל לבנות תביעה.
אחר כך, מומחי הרפואה שלנו קבעו שדווקא קופת חולים היא זו שהתרשלה כשלא איזנה את לחץ הדם של מיכה במשך עשרים שנה, ואילו גרוסמן דווקא עשה מה שדרוש. ככה גרוסמן עבר מהצד של הרעים לצד של הטובים, ולמיכה לא היה כל כך אכפת ובלבד שנמצא האשם.
חודשים אחדים טרח מיכה ללא לאות על הכנת התביעה, כשאני משמש לו ככתבן יועץ ומזכירה, וביום האחרון לפני ההתיישנות, הגשנו תביעה לבית משפט.
כך, הדבקנו למיכה זוג כנפיים חדשות, ועם כל הנכות הוא יכול היה לחלום על עוד המראה אל השמים.
אחר כך, בחודשי חייו האחרונים של מיכה, כשכשל כוחו להיאבק ויצאה ממנו רוח הלחימה, הוא הסכים להתפשר וקיבל פיצוי סמלי של כשבעים אלף שח. באותו שלב כבר לא הייתה לכסף שום חשיבות בחייו של מיכה, והסרטן אילץ אותו לקפל את הכנפיים ולסיים את מלחמתו האחרונה. ובכל זאת, לא התרוקן אותו חלום כבועת אויר, אלא הותיר למיכה מעט שבמעט שהיה בו די, כדי שמיכה יסיים את חייו באותה האמונה, שהחלום אצלו תמיד קשור למציאות ואם רק היו לו עוד קצת בריאות, ועוד קצת זמן הוא כבר היה מצליח להגשים את החלום ולדאוג לכל המשפחה לפני שהוא עוזב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה