בין היסטוריה להיסטוריה

במובן מסוים - הכל היסטוריה.
אם היסטוריה היא "כל מה שהיה", ואם "מה שיהיה" הוא בעצם פיתוח של מה שהיה בצירוף כמה הפתעות, אזי מה שהיה משתרע מראשית הזמן ומספר את הסיפור ההולך לו, עד לסוף הזמן. לפיכך, כאשר אנחנו מאמצים עינינו אל האופק, מבעד לאותה משקפת הקרויה "היסטוריה", אנו צופים הרחק מכל "האבל" השט לו בחלל, אפילו עד אותם ימים חמים בהם תמות השמש ותשרוף הכל ואפילו הלאה ומעבר.
ובשלב זה, התרבות שלנו והמדע וכל השאר, אינם אלא רגע מיקרי, באותה תנועה עצומה של ההיסטוריה, המסיעה בקרונותיה את כל גלגולי התרבות המדע והיתר עד אותה תחנה מיקרית הקרויה "עכשיו".
ובכל תחנה שכזו עוסקים אינספור פועלים בשינוע מטעני ענק של ה"לא רלוונטי" אל קרונות אחוריים, בהם מאוכסנת "ההיסטוריה של ההיסטוריה", ובהזזת מיטענים אחרים מסוג "רלוונטי" אל קרונות קידמיים על מנת לפלס את דרכי העתיד.
אז אייך אפשר שלא לאהוב היסטוריה ??

ואילו אצל האדם - הכל הווה.
אנחנו חושבים על העבר והעתיד ומעלים תמונות וזכרונות מן העבר ומשאלות מן העתיד והכל בתוך ובמסגרת ההווה. אפילו את הדבר הקטן ביותר איננו יכולים לעשות אתמול או מחר. חיינו מתנהלים, מראשית ועד אחרית, באותה תחנה מיקרית שקרויה "עכשיו".
אייך מיישבים את הסתירה ?
איינשטין הגיע אל תורת היחסות הפרטית מתוך אותה רכבת. הוא הבין שהזמן והמרחב שונים אם אתה ברכבת או משקיף עליה מבחוץ.
בדומה אצלנו - כשההיסטוריה נעה במסילתה, אתה הינך גרגיר זעיר בלתי נראה בננו קטע בדרכה.
לעומת זאת, כשאנחנו על הרכבת, אנחנו מסיעים איתנו את ההווה שלנו, ואין אפילו תחנה אחת בדרכנו, שתהיה מחוץ למסגרתו של ההווה.

למה זה רלוונטי ?
כדי להזהר מאשליית החיים הנפלאים שיהיו לנו מחר.
זו אזהרה מפני שעבוד ההווה למען העתיד והמלצה לחיות בתחושת כבוד אל ההוה שלנו, כי למען האמת - זה כל מה שיש ויהיה לנו.

ומה לגבי אותם התוכניות שמכוונות את חיינו ודנות אותנו לחיים של שעמום ויגיעה עבור התגשמות טובה בהמשך הדרך, ואותה ההקרבה הידועה שאנו מוכנים לפעמים להקריב למען המחר ?
זה כמו טיפוס לאוורסט.
אם יש משמעות או הנאה מהטיפוס כל יום וכל שעה - אתה פוסע בדרכו הנכונה של ההווה.
אם זה סבל ואי נחת מתמשכים - ואתה מאמין ששם בפיסגת ההר תזכה לאושר הגדול שיפצה - אתה טווה אשליה ומוטב שתוותר מראש על הטיפוס.
אגב, מפסגת האוורסט יפתח לפניך אופק חדש וממנו ישוב ויפתח אופק חדש, מה שבעצם, הופך כל אופק ללא יותר מנקודה בדרך.

חייך בהווה מתקתקים באוזנך בהרמוניה או בדיסהרמוניה. הקשב לצליל ולמקצב ואם הוא צורם, תחפש מנגינה אחרת. לפעמים זה קשה ומסובך ולעיתים כמעט בלתי אפשרי, אבל תמיד זה המוצא. רק אל תתכחש לדיסהרמוניה כי היא מספרת משהו אמיתי לא רק על ההווה אלא גם על העבר שלך על הצפוי לך בהמשך הדרך.
וכך הן הדרכים כולן. אם אתה נע אל העתיד שלך, במסלול עוקף הווה - ותר עליו, כי אין לך דבר יקר מההווה שלך !
                                  

בודהיזם על רגל אחת

בודהה חיפש את האושר.
הוא חשב שהגוף חוסם אותו וברוח הזמנים ההם הוא החליט לדכא אותו בסיגופים. שלא יפריע עם הצרכים והפינוקים שלו. הוא כמעט מת מרוב הצלחה, אבל נוכח שזה לא מקדם אותו לאושר. בשלב הזה בודהה היה מעונה מיסורים עד שהוא אמר:
"לעזאזל האושר, אבל אייך אני מונע את הסבל".

הוא התיישב בצל מתחת פיקוס, לקח משהו לפה וחשב. מתרגול הסיגופים הוא למד שכל פעם שנדמה שהגעת לקצה, מתברר לך שאפשר עוד קצת. הוא אימץ את הנחישות הזאת לצורך חיפוש התשובות וחשב וחשב וחשב. והאמת, שהפעם זה היה תירגול די נחמד, כי כבר לא הייתה סכנה שהתירגול יהרוג אותו. מה עוד, שבין חשב לחשב הוא לגם קפה שחור ואכל עוגיות מעמול, העלה במשקל ופטפט עם נערה יפה שדאגה לכל צרכיו.



אחרי שבועיים שלושה התבהרה המחשבה של בודהה והוא הגיע לתובנה מדהימה:

הסבל ואי הנחת, בעיקרם, אינם מרכיב של המציאות החיצונית אלא מרכיב של התודעה שלנו !!

במילים אחרות - מקור הצער, הכעס, האכזבה, התיסכול, הייאוש, הקנאה וכל מה שמרכיב את הסבל, בעיקרו, אינו במציאות החיצונית אלא באופן ההתבוננות שלנו באותה המציאות ובפרשנות שאנחנו נותנים למציאות, כלומר בתודעה שלנו.

ואם זה נכון, הרי אפשר להתקדם עוד צעד בקו המחשבה ולקבוע: אנחנו מחוללי הסבל העיקריים של עצמנו. לא המציאות, לא משהו מחוץ לנו, אלא אנחנו עצמנו.

הפילוסוף יום אמר שהוא רואה שהדברים מתרחשים בזה אחר זה, אבל ככל שהוא מאמץ את עיניו ומוחו, הוא אינו מצליח להבחין במה שקוראים: "סיבה". הפילוסוף קאנט שמע שיום גנב את הסיבתיות והוא הרגיש שהעולם מתנדנד בחוסר יציבות. הוא לא נח ולא שקט עד שבנה קונסטרוקציה שלפיה הסיבתיות נמצאת בתודעה שלנו מלכתחילה. כך הציל קאנט את העולם מתוהו.

אבל בודהה שקדם לו באלפיים ושלוש מאות שנה מצא בתודעה שלנו דבר חשוב לעין שיעור - את הסבל.
כי אם הסבל אינו נגרם כתוצאה מאירועים חיצוניים שנגרמו על ידי בני אדם או האל שמעניש אותי או על ידי הגורל או מזלי הרע אלא כתוצאה מאירגון התודעה שלי, אז אולי אני יכול לארגן את התודעה שלי אחרת, כך שכל אותם עשו לי ואכלו לי וקרה לי, לא ייסבו לי סבל.
הינה כי כן, מעצם הצבעה על המקור העיקרי לסבל מתחייב כבר הכיוון לטיפול בהקלה על הסבל.

נקודה נוספת - המחשבה  שהאדם אחראי לסבל של עצמו, מציבה את האדם במרכז היקום. כבר לא אלוהים והמלך ובני האדם והגורל אחראים לסיבלו של האדם אלא הוא עצמו אחראי לסיבלו. בודהה מציע איפוא, כתוצר לוואי של תפישת האחריות לסבל, גם מהפכה אקזיסטנציאליסטית אדירה, שמעמידה את האדם, כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, במרכז היקום. 

המהפכה הקאנטיאנית והמהפכה הקופרניקאית, עסקו באירגון מחדש של ההבנה שלנו לגבי המציאות.שתיהן עצומות ומעוררות השתאות, כמו גם הגילויים הדארווינסטים והניוטונים והאיינשטינים, אבל באף אחד מהם אין כדי לשנות את מעמדו האקזיסטנציאליסטי של האדם. ואילו המהפכה הבודהיסטית משנה סידרי עולם ואדם באופן כה דרמתי ומיידי, עד שמהות האדם עצמה, לפני בודהה ואחריו, אינה אותה מהות.

מבחינה זו, המחשבה שהסבל נובע בעיקר מן התודעה ולא מן המציאות, ולפיכך אנחנו אחראים לסבל שלנו ועל ידי ארגון חדש של התודעה ביכולתנו לצמצמו, ותוצר הלוואי של מחשבה זו המעמיד את האדם במרכז, נראית בעיני, המחשבה העמוקה והמשמעותית ביותר שחשב האדם מאודו.



מכאן ואילך הקדיש בודהה את עיקר הגותו ומשנתו לתיקון התודעה ולהוצאת הסבל מתוכה.
אייך עושים את זה ?
כמובן אין קיצורי דרך וצריך ללמוד המון ולהתעמק ולתרגל על עצמך ולנסות למזער את סבל בחייך שלך, כי הרי לא מדובר כאן בפילוסופיה כללית אלא בפילוסופיה הכי אישית שבנמצא. ורצוי גם קצת ללכת לאיבוד ולחזור משם כדי להמשיך להתקדם.

אבל כאן אני הרי עוסק בבודהיזם על רגל אחת אז הינה האינסטנט מתכון:

הסבל ואי הנחת אמר בודהה נובעים בעיקרם מאי הידיעה. הם בעצם סוג של: הפתעה לרעה.

בשל ההפתעות לרעה אנחנו מאוכזבים ומיואשים וכועסים וחדורי נקם וכו'.
לו ידענו לאשורם, כיצד הדברים מתנהלים, לא היינו מתיסרים בציפיות שנכזבו ולא היינו כועסים שהעניינים התפתחו אחרת, ולא היינו נקלעים לכלל ייאוש כי הרי הכל היה צפוי לנו מראש.

בדיוק כמו ההכרות האינטימית שיש לנו עם עקרון הכבידה, שגורמת לנו לקבל בהבנה את הנפילה שלנו, גם אם היא מביאה כאב גדול, מבלי שיתעורר בנו אפילו זיק של כעס כלפי חוק המשיכה שעולל זאת. לא כעס, לא אכזבה, לא רצון נקם - אלא קבלה. כי אין בנפילה הכואבת הזו, שום הפתעה לרעה, אלא זו דרכה של המציאות וחוקיה למשוך עצמים אילו לאילו ואנו בכלל זה. ככה זה.

ובכל זאת, כיצד אפשר להימנע מהפתעות רעות אם גם הן שזורות במציאות ?
על התשובה לכך טרח בודהה לאין שיעור. הוא ישב בסיכול רגליים ופירק את המציאות ואת המושגים שלנו ואת התודעה בכללותה לאין ספור חלקים, והתבונן בהם במבט צלול וחודר ומצא את החוליים והציע תרופות.
ועל רגל אחת הוא אמר:
תקדיש חלק מחייך כדי ללמוד את התודעה ואת המציאות שמחוצה לה ותסנכרן ביניהם כך שיהיה תואם והרמוניה ביניהן עד שיעלמו ההפתעות לרעה, ובהתאם יעלמו גם הכעס האכזבה היאוש וכל יתר מרכיבי הסבל. 
כשם שהתודעה שלך מסונכרנת עם הכבידה לבלי הפרד, עד שבלתי אפשרי לך לכעוס על הכבידה.
כך לא תחטא בציפיה ולא תענש באכזבה וכך לא תחטא באשליה ולא תענש בהתפכחות וכן הלאה.  
רק כך תתנקה ממרבית הסבל שמזהם את נשמתך. 

ומה לגבי המקרים הטראגיים, כאשר אדם מאבד את היקר לו ביותר ?
השאלה הזו מכילה הנחה נסתרת לפיה הבודהיזם יכול, אולי, לעזור במקרים הקלים, אבל הוא חסר אונים במיקרים טראגיים.
ובאמת מה יגיד הבודהה למי שאיבד את אהבת חייו ?
ובאמת, כיצד עשויים תירגולים בודהיסטים להקל על תהום הסבל הפעור ומאיים לבלוע ??

נכון. גם הבודהיזם עומד מלא יראה וצער מול אימת אובדן כזה.
אבל הבודהיזם, כמו כולנו בעצם, סבור שככול שהפצע נורא יותר כך התרופה דרושה יותר. והיא כל כך דרושה, עד שראוי לתת אותה, בשיאו של הכאב.

דע את האובדן, מציע בודהה. הבט סביבך וראה - אין בית שאין בו אובדן ואין אדם שלא חווה אובדן. אינך בודד באובדנך, אלא בן למשפחה אינסופית. כי זה אופיים של החיים. ככה זה.
דע את הכאב, מציע בודהה. הוא עצום אבל ממדיו הם עדות ליופי שחווית. לאדם המיוחד והנפלא שהיה חלק מחייך. עוצמת כאבך, היא גם עדות לנפלאותם של החיים.

ואחרי שתצלול אל תוך האובדן והכאב, אתה תרים ראשך מעל למים ותמשיך לשחות.
השאלה היא, האם תמשיך לשחות כשעל רגליך תלויה משקולת האובדן שתאיים להטביע גם אותך, או שמא תמשיך לשחות כשזיכרון ענוג בדבר קסמם של החיים מציף אותך בדרכך.
האם תיצמד לכל אשר אבדת, או שמא תימצא בך הנדיבות העילאית, לשחרר את אובדנך ולהשתחרר ממנו.
ואם אתה אינך נצמד לאובדנך, ומרים את הראש, מתברר לך שהיקר לך מכל אבד אבל אתה נשארת  וילדים ומשפחה וחברים שאתה קשור אליהם. אולי זה לא יוצר עבורך חובה לחיות אבל זה בטח מייצר סיבה לחיות. כמו עוד הרבה סיבות, שמן הסתם ממתינות מעבר לאובדן, אם רק תשכיל להשתחרר ממנו.

שום דבר לא קל בהבנה ובתירגול וביישום של הרעיונות האילו בשעת אובדן. זה עד כדי כך קשה, שכדאי להבין ולתרגל וליישם את זה באלף אובדנים קטנים אשר פוקדים אותנו, לפני אותו אובדן עצום ואכזרי.

דרך הבודהה נפלאה כל כך, לא משום שהיא קלה, אלא משום שהיא נכונה וטרפואיתית ומשחררת מסבל בלתי נסבל. ומשום שדרכה מלאת חמלה ותוך כדי טיפול בסבל היא גם מאדירה את החיים. 


ומה בקשר לאושר ?
על כך בפוסט שיעסוק ברגל השניה של הבודהיזם.

נ.ב.
כשאנחנו משוחחים על הדברים אני מציע לאורית לדמיין את הרגע בו אחד מאיתנו יאבד את השני. למעשה אין כאן שום מעשה דמיון אלא עיסוק ריאלי בחיים. כי ככה זה.
אנחנו עושים לנו מין מדיטציה משלנו על החיים אחרי אותו הרגע. וכבר מתפרש לנו חיוך קטן של עונג ותודה, על שזכינו זה בזו ועל אותם חיים מיוחדים שהיו לנו.




    

אורי ליפשיץ

נורית קידר עשתה סרט דקומנטרי ארוך על הצייר אורי ליפשיץ.

אורי חושני וייצרי וביקורתי וכועס ואוהב ומעל לכל עוצמתי וכשרוני והוא מזכיר שוגון יפני. מצד שני יש בשוגון הזה גם רכות והומור ובדרכים שונות הוא רומז שהוא אינו נביא מיוסר.

עם זאת, אני חושב שהסרט מפספס אותו כי הוא עוטף אותו במוסיקה רכה במקום לשים אותו בנופים מדבריים ולגרות אותו לשאוג. וככה, נפתח פער גדול, בין העבודות הבוטות והקודרות ובין הסרט שהוא מיזוג מרוכך של אורי ונורית קידר.

ואף על פי כן זה סרט מצויין כי אי אפשר לעשות מאורי ליפשיץ סרט רע. כי אורי עוצמתי כל כך שהוא תמיד יבקע החוצה, כמו מאותו ארגז מתים ממנו הוא מציץ בציוריו.

סופהדרך, ריקנות, קירות סוגרים ואופק נעלם.....והגוף כבד כל כך......
"היי ! זו בבואתך בתוך הכותל והזמן ?"....
"הרף !" 
עוד שעה על הכסא, עוד מבט אל זו הדרך...עוד מגע ועוד דמעה...
                               

                        
מוישקה מדבר עם בגין שמעליו.
לנו הוא מחכה בהמשך הדרך. 

ביצי חופש

במשך שנה אנחנו מפלרטטים עם צמחונות. קוראים, מאזינים ביו טיוב, משוחחים עם חברים ומתחבטים וכבר הגענו למסקנות מגובשות: צמחונות הרבה יותר בריאה והרבה יותר הגונה !
עכשיו נשארה רק שאלה קטנה: האם אנחנו יכולים לחיות על פי הכרתנו ?

כשהשאלה הזו תלויה באויר אנחנו מתרגלים עוד קריאה והאזנה ועוד שיחות והתחבטות.
אחרי הכל, הרי אותה "בריאות" ו "הגינות" כרוכים אצלנו בצער רב של גמילה מאותם הטעמים המופלאים ובכלל מחיים של חופש וחזירות שאין יפים מהם.

הרי די לדמיין את צלי העוף אליו הורגלנו מבית אימא ואת אלף הגירסאות המאוחרות שלו שאין אחת שלא אהבנו: אם צלוי ואם אפוי או בתבשיל איטי סמיך ועסיסי של ירקות ואורז  בקוקיס ואם בשזיפים, אם על גריל ואם על האש. והרי על העוף הזה עצמו התחייבנו שבו היינו בוחרים, אם נדרשנו לבחור מהבשרים כולם, את האחד אשר ניקח איתנו לאי בודד.                                                                                                

                                                                          
או השניצל הזהוב העסיסי, עליו גדלנו, שפרורי הלחם המטוגנים שמצפים אותו מרשרשים בנגיסה וטעמו כשהוא יוצא מהמחבת ממזג את טעם ילדותך עם טעם ילדותם של ילדיך כמו שרשר שמחבר דורות וטעמים.
וההמבורגר העסיסי והצרוב היטב שהשומן נמס בו ומזין את הבשר בארומה שעושה בעצם את ההמבורגר למה שהוא.
והסטייק פילה אשר מונח כגוש מושחם יפה והקירות שלו צרובים מעט אבל תוכו ורדרד והוא כמעט נמס בפה, או צלעות הכבש ההן שהיינו משאירים בנווה ים לסוף הגריל, והן היו כמו הקינוח של הבשרים וטעמם נשמר עד אותן צלעות יפות שהנחנו על הגריל למחרת.
או אפילו צלע של בשר לבן, אותה הכרנו לראשונה אצל נלו בין תל אביב ליפו ואחר כך בסטקיית הטייסים ו"הפיל".
והקציצות הנפלאות של אימא ושל אורית עם ערבובי בשר למיניהם או אילו של הפרסי בשוק הזה והרומני בשוק ההוא או אצל רחמו על פתיליה.
ובעצם, תקצר היריעה מעצב.

לבסוף אנחנו מחליטים מן החלטת ביניים שמנסה לרכך את הטראומה ובעצם לשמור על כל העולמות. נהיה צמחונים בביתנו וטורפים בצאתנו. כמו ג'רי ואיילין מסיינפלד שמנסים לייצר קוד התנהגות חדש שיאפשר להם להיות גם חברים טובים וגם לעשות סקס בלי שזה יפגע בזה ובלי שההוא יפגע בהוא. רק שג'ורג' שומע על הרעיון ומתגלגל מצחוק כי יש דברים שאי אפשר לגביהם - "גם זה וגם זה" כי מטיבם הם "או זה או זה".

ובכל זאת, לראשונה בחיינו אנחנו עשרה ימים ללא בשר. לא בבית ולא בחוץ. ואורית כבר טורחת על התבשילים חסרי הטעם, ושנינו משננים את הסיפור על השינוי בבלוטות שיגמול אותנו מטעמם של אותם מעדני בשרים, ואנחנו מתנחמים בכך שאולי אנחנו כבר מעט יותר בריאים והגונים ובכלל.

 

                                                                                     

וברוח הנדיבות הזו, הינה היום לפנות בוקר, בדימדומי שינה, אני מהרהר לי בביצים ונראה  לי שאם כורתים ברית של שלום עם העופות, ההגינות מחייבת, להיגמל גם מהביצים. אבל באותה גישה ששומרת על כל העולמות אני מגיע לפשרה בדבר צריכת ביצי החופש, וכשנדמה לי שאפילו התרנגולות היו חותמות על זה, אני נרדם לי חף מחטא כמו תינוק בחיק הבוקר.

נ.ב.
הקישור הזה הזכיר לי גם את מעדן הנקניקיה עם החרדל.
http://www.youtube.com/watch?v=848Wx3Ta62A&feature=player_embedded

שבועות בבית החדש של שירה ויואב

שירה ויואב נכנסו לפני שבועיים לבית החדש שלהם, ולראשונה הם מארחים בו את כל המשפחה. זהו בית גדול ופשוט כמו של פעם, אבל מוחזק ומשופץ, ויש לו חצר עם עצי זית ,לימון והדרים וצמחיה של נוי ודשא ואזור מרוצף תחת פרגולה. והחצר כולה מוקפת גדר שמבודדת את הבית מסביבתו העירונית עד שנוצרת תחושה מעט כפרית. ונראה שהבית מתאים לשירה ויואב כאילו הם חיים בו כבר שנים.

בבוקר יורד גשם כבד והשמים אפורים, אבל לקראת הצהריים לא נותר מזה דבר, חוץ מאויר צלול וארץ רחוצה. שירה, ריבה ואני מתחלקות בהכנות, והשולחנות עמוסים במטעמים של חג השבועות. המשפחה מתפזרת בין פנים לחוץ, ואני צוברת רגעים ממושכים של עונג עם הנכדות ועל הכל רובצת נינוחות נעימה של יחד.
גם אבא שלי, סבא אברמהל'ה, נראה כמשולב בין החוגגים גם אם אינו זוכר עם מי הגיע ואיך יחזור. עדי מספרת שהנסיעה הלוך וחזור היתה ממש כייפית והוא ואמה שעשעו האחד את השני כל הדרך.

לפני סיום יואב מבקש מיובל לשתול איתו צימחי תבלין והם מוצאים מקום מאחרי הבית והופכים בידיהם את האדמה ומכשירים פינה קטנה שעתידה להתכסות בצמחי תבלין. בינתיים, כהתחלה, הם שותלים רוזמרין, נענע, אניס רוקט ובזיליקום שנראים כמו משבצת קטנה וירוקה של ילדים.

דינוזאורוס חמוד

יואב תמיד אהב חיות מכל המינים והגדלים.
אהבה ילדותית מיוחדת הוא פיתח כלפי דינוזארים, והסיפורים הקשורים בהם הילכו עליו קסם.
כשהיה יואב בן שמונה, ציירה לו רוסנה, שהיתה חברתו של אחי מניש: "קטע מחיי היום יום של דינוזאורוס חמוד".

לפני שבועיים, כשחיפשתי חומר לאלבום שלושת העשורים שהכנתי ליואב ליומהולדתו, מצאתי את אותו ציור מיתולוגי שליווה את יואב שנים רבות ומיסגרתי אותו. הטקסט הועתק כלשונו מההקדשה שכתבה לו רוסנה מאחורי הציור.
אני מניחה שהוא יקשט את ילדותה של שני נכדתי, ואולי יום אחד, כאשר שני תהייה בעצמה לאימא, היא תיקח את הציור לגדל עליו דור חדש של אלמוגים.

אנו מברכים אותך לרגל

צהרי שישי וצלצול שלא מרפה מטריד את המנוחה. על סף שינה. אנחנו מחכים שיירגע, אבל אחרי דקה הוא מסתער עלינו שוב.
אורית עונה, וטלי מבקשת לבדוק אם הגיע איזה מכתב אליה ואם כן אז לקרוא אותו. זה דחוף ? אורית שואלת וטלי משיבה בלא מהוסס ומבקשת שכשנקום...
כל זה לא כל כך מתאים לטלי, אנחנו מסכמים ומנסים לתפוס את השינה לפני שתיעלם.

אחרכך אורית מתקשרת אל טלי ואומרת:
"אנו מברכים אותך לרגל קבלת פרס רמ"ח ותעודת הצטיינות בגין הישגיך האקדמיים בשנת תשע"ב במחלקה לפסיכולוגיה וניהול........
בברכה,
מירה גולומב
ראש מנהל הפקולטה לניהול"

סרטים וקולנוע

סרט מעולה הוא חג קטן.

הוא נגמר ומשאיר שובל של חוויות ומחשבות ורצון לעוד.

אבל אין עוד כי הוא נגמר. ובכל זאת אנחנו יודעים שיהיה איזה "עוד" שהוא, כי יום אחד, כאשר המראות והחוויות ידהו, אנחנו נרענן אותם בצפייה חוזרת.

מאחר והבלוג שלנו מתמקד בפן החגיגי של החיים, נראה לנו טבעי  לשלב בו את הסיפורים  מהקולנוע.

כמו לגבי כל נושא אחר בבלוג, אין לנו כוונה לקבוע סדר או כללים אלא להניח את הדברים על משטח הבלוג כפי שייצאו מן השפופרת מעת לעת.

תריסר הסרטים האהובים עלינו בכל הזמנים:

1. זמנים מודרניים - של צ'ארלי צפלין
2. צלילי המוזיקה - מחזמר עם ג'ולי אנדרוז שכיכבה גם במרי פופינס,
3. הטוב הרע והמכוער - מערבון
4. פאטון - מלחמה
5. התפוז המכני - תערובת מקסימה של אלימות מוזיקה ואסתטיקה מאת סטנלי קובריק. 
6. האחים בלוז - קומדיה מוזיקלית שאף פעם לא גומרים לראות.
7. הנסיכה הקסומה - אגדה של סרט שעשה ראש כרוב [רוב ריינר]
8. מציצים - אריק ואורי זוהר נוגעים באווירת שנות הששים והשבעים ובשנות ההתבגרות שלנו. 
9. גבעת חלפון - הגשש החיוור בקומדיה מטורפת ונפלאה.
10. פורסט גאמפ - קיצור תולדות אמריקה המודרנית דרך סיפור אישי מרתק.
11. לחזור - כל האיכויות של אלמדובר בסרט אחד.
12. הגשרים של מדיסון - מחווה למריל סטריפ וקלינט איסטווד.
13. וודי אלן על מפעל חיים והמון שעות של עונג שהעניק לנו.

בצהרי היום                            10.5.2013

גארי קופר באחד המערבונים הקלאסיים.

ברקע השיר -  Do not forsake me o my darling, שעון מבשר רעות ומסילת רכבת ריקה.

כל דקה חולפת מקרבת אל העיירה את הפושע ואת הרבקרב בין החבורה שלו לבין המרשל.  עד שהרכבת מגיעה עוזבים את המרשל גם השופט נציג החוק שאורז את הדגל האריקאי ואת מאזני הצדק ונמלט מהעיירה וגם חבריו של המרשל. בנסיבות אילו גם יתר אזרחי העיר מפנים לו עורף, מי בנקיפות מצפון ומי בשמחה לאייד, כך שהמרשל נשאר לבד מול  הפושעים.

ונראה, שלמרות שיר הנושא המבקש מאהובתו לא לנטוש אותו, אפילו אשתו הקוויקרית, שדתה אוסרת עליה אלימות, עוזבת אותו לגורלו.

כלב אדום

אגדה אוסטרלית המתרחשת בעיירת כורים מדברית ושכוחת אל אליה מתקבצים טיפוסים מיוחדים. גיבור האגדה - כלב אדום, שלדברי המפיק שואב השראה מ "עזית הכלבה הצנחנית" ובאמצעותו מסופר סיפור קטן ומלא רגש על נאמנות, אהבה, שמחה, חופש ופשטות.

טיטאניק       17.5.2013

הסרט נעשה בשנת 1997 ובמשך 16 השנים שחלפו לא ראינו אותו.

ביום ששי בצהריים אני מדליק טלוויזיה כדי לראות אם יש איזה סרט טוב ששווה להקליט, ואני נופל על סצנה יפה מתוך "טיטאניק" כשדיקפריו מצייר את קייט ווינסלט. אני מקליט את הסרט ומהרהר כיצד קרה שעד היום לא ראיתיו. אני קורא לאורית שטורחת במטבח על התפריט הצמחוני החדש שלנו, והיא ניגשת ומספרת  שהיא גם לא ראתה את הסרט, אבל אתמול נתקלה בשיטוטיה, בסצנה יפה כשליאונרדו לבוש בהידור כג'נטלמן מקבל את פני קייט המקסימה, אשר יורדת לקראתו ממעלה המדרגות, וחשבה לעצמה שכדאי לתת לסרט צ'אנס.

מתברר שאיכשהו הסרט הזה נקלט אצלנו בתודעה כשמאלץ הוליוודי של דרמת אסונות וכיבה אצלנו את הסקרנות. אבל כעת, ועוד אחרי שמתברר לנו שהסרט זכה באחד עשר אוסקרים, מתעורר בנו עניין לראות במה המדובר.
שעה וחצי אנחנו מרותקים לעלילת המתח הרומנטית ולמעשה השיחזור המרהיב. ואם הדברים מחוזקים מעט בשמאלץ, זה רק תורם עוד להנאתנו, כי ככלות הכל, כששמאלץ ארוז יפה כל כך, כמעט שאין דבר קסום ממנו.

כדרכנו בעניינים האלה, אנחנו לא זוללים את כל הסרט במכה אחת אלא לוקחים הפסקה להטמיע ולהאריך את הנאתנו.

זהו ערב יום ששי ואנחנו עורכים את הסעודה הצמחונית הראשונה שלנו עם המבורגר מעדשים שחורות וכרובית וסלט סגול שעיקרו מסלק ותפוח עץ ופתיתים עם בצל, ולהפתעתי אני מוצא את שהדברים המשונים והתפלים הללו טעימים מאוד אפילו שאין בהם כדי להשכיח טעמו של צלי.

      

בלילה,  ליאונרדו ווינסלוט מחכים לנו במיטה, ולוקחים אותנו אל הסיום הטראגי של הטיטאניק היורדת למצולת לצלילי המוסיקה המנוגנת על סיפונה וסיפורי הגבורה והפחדנות והאובדן הנרקמים בטרם השקיעה ובתוך המים הקפואים.

פורסט גאמפ

סרט מצויין זה סרט שבחלוף הזמן תרצה לראות שנית ולפעמים אף יותר. 

כבר עברו עשרים שנה ועדיין הסרט מוצג בטלוויזיה לעיתים קרובות. ונדמה שכל פעם שאני תופס אותו תוך כדי זיפזופ, הוא תופס אותי, ולא חשוב באיזה סצנה אנחנו נפגשים. 

מה יש בו ? הכל. כל מה שהופך סיפור מצויין לקולנוע מקסים.
לפעמים אנחנו משתעשעים עם השאלה: "מי הם 50 הסרטים הגדולים של כל הזמנים?" אצלנו יש לפורסט גאמפ מקום כבוד גם בעשיריה הראשונה.
  

                                                                                    

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=JdsMqRaz2WY

מרכבות האש

הסצנה המושלמת של הפתיחה שמורכבת מהריצה במים לצלילי היצירה של ואנגליס מבטיחה שמכאן ואילך הסרט רק יוכל להידרדר. אבל זה לא קורה.

שיחזור נפלא של ההדר בשנות העשרים של המאה העשרים, ושל הרוח הבטוחה והגאה של האימפריה הבריטית בשלהי גדולתה, מבעד לצילום נפלא ועלילה של גיבורי תקופה מרתקים. 

יצירת מופת קולנועית. 

מילים ולחן

יו גרנט מזכיר קרטיב קרח. אי אפשר להשוות אותו לכל המגנומים והטילונים ובטח לא לגלידה איטלקית. אבל בקיץ, כשהאוויר דחוס וחם הוא מצנן ומרטיב את השפתיים בטעם לימון או אננס ומזכיר את הילדות. ויו גרנט שהוא חתיך וקצבי וחמוד וקליל ומצפצף על החיים, מוצא חן בעינינו עם דרו ברימור המתוקה שמלווה אותו במילים ולחן או עם כל חמודה אחרת שתמיד מלווה אותו. 

ובמילים ולחן יו גרנט גם שר ורוקד והכל כל כך מתקתק ונעים ושטחי, עד שלא דרוש לנו שום מגנום או אפילו גלידה איטלקית.

מעבר ליקום

ילדי הפרחים של שיער חוזרים אחרי שלושים שנה, עם אותה השאיפה לשלום שוויון חופש ואהבה, כשאומנות הפופ ושירי הביטלס מלווים את העלילה, ובה בעת מהווים חלק ממנה. 

לא הייתה לי סבלנות לחכות לפעם השנייה שאראה את הסרט. לכן שיחקתי עם ההקלטה קדימה ואחורה תוך כדי צפייה, כך שכבר בפעם הראשונה ראיתי את הסרט בפעם השנייה.

מקסים מקסים.

לחזור - אלמדובר

דמויות נפלאות של אמהות ובנות, צילום פיוטי, מוסיקה עדינה, דיאלוגים מדויקים ושיר נושא מזיל דמעות ארוזים בסיפורים שנעים בין פנטזיה לממשות ונשזרים למסכת מלוכדת ומרתקת. מושלם. שייך לעשיריה הראשונה.

בעיתה אחישנה

במשך מאות שנים נע עם ישראל מן התנ"ך אל המשנה התלמוד ספרי החכמים והמפרשים, עד שהחל העם חוזר לארצו. והבנים שנולדו כאן, קצו בכל אותה חוכמה גדולה של הגולה וכשם ששבו אל עבודת האדמה, כך שבו אל התנ"ך, ששורשיו באדמת הארץ והוא נושא את נופיה וניחוחה.
ומכלל התנך ייחדו סבינו והורינו אהבה מיוחדת לנביא ישעיהו. ואבי, שברוח הזמן, היה מצטט בקול רם וברגש חצאי פרקים מישעיהו הדביק אותי במקצת אהבתו.

הרבה זמן לא התראינו וכעת בסופרמרקט היא מספרת לי שהבן שלה וחברתו החליטו לוותר על טקס חתונה ולהקים משפחה. בהעדר חתונה, היא אומרת, אין גם "לקראת חתונה" ואיננה יודעת, מתי יפגיש הזוג את המשפחות להיכרות, למרות שהיא עצמה כבר רוצה מאוד לפגוש ולהתקרב אל משפחת החברה.
היא תוהה למה מפגש כזה עדיין לא התקיים ושואלת האם כדאי שתדבר על זה עם הבן וחברתו. אני אומר בזהירות שאם הם לא יוצרים מפגש, כנראה שהתנאים עוד לא בשלו.
"איזה תנאים" היא שואלת ואני משיב, שאיזה שהם תנאים, ולא חשוב איזה בדיוק, כי ממילא, רצוי לקיים מפגש רק כאשר יבשילו התנאים כולם.

"ובכל זאת, מתי נפגש ?" היא מקשה.
כאן, אני נזכר בביטוי "בעיתה אחישנה" מתוך נבואת הגאולה המקסימה של ישעיהו, שגם אותו הירבה אבא להזכיר ולפרש ואני אומר:
"לפי אחד הפירושים הכוונה היא שאין לדחוק את הקץ. עלינו להמתין בסבלנות למועד המתאים"
טוב, טוב, טוב היא מאבדת סבלנות: "אבל איזה סימן יהיה לי, שהגיע סוף סוף המועד המתאים ?"
ואני משיב לה כמי שחוזר מן התנ"ך אל אותה חוכמת אבות של פילפולים:
"בהקשר שלנו יש לקרוא את "בעיתה אחישנה" כ "בעיטה אחישנה", דהיינו כאשר חברתו של הבן תהיה בחודש רביעי או חמישי והתינוק יתחיל לבעוט, או אז תוחש הפגישה המיוחלת ותתרחב המשפחה".
היא מתרככת ומחייכת ואומרת לי שהאבטיחים נפלאים בעונה הזאת.

קולות האדמה

בשנה האחרונה מביא יובל אל תוך חיינו את הבודהיזם את הדאו ואת הזן.
כשהוא מגיע אל הספר "קולות האדמה" עובר בי רעד זיכרון, מלילות קסומים של מרד נעורים ואהבה על גג ביתי בבלוך, עם ערן והגיטרה וסיגריה ראשונה ועם "קולות האדמה".
                           
                                                   
שירסיפור מתוך הספר

יום אחד פגש ייאנג חוואי במורה שלו ואמר: "אני משתפר"
שאל המורה: "למה אתה מתכוון ?"
אמר: "שכחתי צדק וחסד"  [ערכי יסוד בקונפוציוניזם]
השיב המורה: "זה יפה אבל לא מספיק".

ביום אחר שוב פגש ייאנג חוואי במורה ואמר: "אני משתפר"
שאל המורה: "למה אתה מתכוון ?"
אמר: "שכחתי מוסיקה וטקסים" [ערכי יסוד בקונפוציוניזם]
השיב המורה: "זה יפה אבל לא מספיק"

ביום אחר שוב פגש ייאנג חוואי במורה ואמר: "אני משתפר"
שאל המורה: "למה אתה מתכוון ?"
אמר: "אני פשוט יושב ושוכח הכל"
שאל המורה: "למה אתה מתכוון ?"
השיב לו: "לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה לנטוש את הצורה להשליך את הידיעה"
אמר לו המורה: "תרשה לי לשבת וללמוד ממך".

יואב בן 30

יואב ושירה, עדי ויונתן, ריבה ודוד, גל והילה ואנחנו נפגשים לארוחת ערב חגיגית אצל "אורי בורי" שבעכו העתיקה.  נראה שיואב ושירה מאחדים ומקרבים ולאט לאט הופכים את כולנו למשפחה. זה בפני עצמו - מרגש.
הכנתי ליואב אלבום תמונות ומזכרות משלושת העשורים שלו. העיסוק בחומרים האלו, מציף אצלי את העבר. אימא שלי הייתה כל כך שמחה להתבונן איתי בדרך שעשינו יואב עדי ואני. אני מאוד מתגעגעת לאימא, וכיוון שהיא איננה, אני ניצבת במקומה בראש הפרמידה שממנה מתבוננים בקורות משפחתנו.
נראה שהאלבום מאוד משמח את יואב ושירה, ויחד הם עוברים בעניין מתמונה לתמונה. נעים לראות כיצד שירה לוקחת חלק פעיל ומלא סקרנות גם בעבר של יואב. אחר כך עדי עוברת על האלבום באותה התלהבות וחום שמאפיינים אותה. 

לפני הארוחה מרימים כוסית יין לכבוד יואב, ואני מברכת:

 

אוהבת                                                                      7.5.2013 

אוהבת את הקשר שלך עם שירה

אוהבת את הקשר שלך עם שני

אוהבת את הקשר שלך

עם ריבה, דוד והסנפירים

ועם מיקה והחתולים

ומאחרי כל אהבה

יש גם גאווה.

אוהבת את הקשר שלך עם אמה, עדי ויונתן

ועם יובל שלי

ועם החברים ובכלל עם אנשים

ואפילו את הקשר שהיה לך עם אופנועים

ורולרים וכל מה שנוסע וצונח והוא אקסטרים

ומאחרי כל אהבה

יש גם גאווה.

אוהבת את הקשר שלך עם פרדייב

ואת מה שנתת וקיבלת שם

וכבר חשה התחלה של אהבה

לקשר שאתה בונה ב"קבוצה" החדשה

ומאחרי כל אהבה

יש גם גאווה.

אוהבת את הבית שאתה בונה   

עם האישה האהובה שלך,

עם האדמה מתחת לרגליים

וחלומות אשר צומחים

לצד הזית והלימונים

ומאחרי כל אהבה

יש גם גאווה.

אוהבת אותך ילד יקר שלי

ומאחרי האהבה

אני כל כך, כל כך

גאה.

                               אמא