יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

חנוכה ואלצהיימר

הורי וחבריהם שעזבו קיבוצים שונים והיגרו לבאר שבע, קראו לעצמם "החבורה". הם היו נפגשים  בימי שישי ובחגים והרבו לטייל ביחד. אני אהבתי את האנשים ואת הטיולים המשותפים שרשמו פרק עשיר בנעורי.
בחנוכה הבית היה מתמלא בחנוכיות ואור נרות ובריחות של לביבות וסופגניות שאימא הכינה לכבוד החבורה שהייתה מתכנסת אצלנו. מאז, חנוכה מגיע אלי עם משב של זיכרון חם.
ביום חמישי מדליקים נרות אצל נילי יחד עם יוני טלי דור ואורית. אצל אורית כל הזמן עושים נכדים ו"באנו חושך לגרש" מקבל משמעות ותהודה כשהקטנטנים מובילים את המשפחה ברקיעות והנפת אגרופים נגד החושך.


אצלנו, משפחה מצומצמת שהתרחבה כשהכרתי את אורית ואחר כך כשטלי צירפה את דור ואנחנו מתכנסים ושרים ואוכלים את הלביבות המצוינות של נילי ונהנים אחד מהשני וגם מלואי הכלב של דור וטלי ופישדוג החתול השחור של יוני ונילי, שהם גם כבר חלק מהמשפחה, ופעם ראשונה חוגגים איתנו יחד בלי לריב.


לפני שבועיים חגגנו עם יואב ושירה ואורחיהם את הולדת שחר ועכשיו חוזרים אל אותו אולם ביגור לחגוג את לידתה של שיר ביתו של גל האח של שירה. שם אנחנו מעבירים צהריים נעימים מאוד עם המשפחה מהצפון ועם שלוש הנכדות של אורית. כשמתברר להם שאנחנו נשארים בלילה באזור מזמינה אותנו שירה לבוקר השבת וריבה מזמינה לארוחת צהריים. כל אחת מההזמנות מפתה מאוד וצר לנו שאיננו יכולים להיענות להן.

אחרי יגור שמים דיסק יפיפה של אריק איינשטיין ונוסעים לצימר של גילה בחיפה. בערב מצטרפים גדי ונדין להדלקת נרות וארוחת ערב. מתוך הארוחה גולשים למשחק - "במה אני טוב".
נדין טובה בהישרדות ומשתפת אותנו בסרט מתח שהתחיל בטרמפ ועלול היה להסתיים בכי רע אלמלא היא נחלצה ממנו בעזרת דמיון ותושייה.
גדי טוב ביצירת שיחות עם אנשים. הוא מספר לנו כיצד הודח מהשייטת בגלל "שקר". אחרי זמן מה, שלח מכתב למפקד ופרט את גרסתו. לימים סיפר לו אותו המפקד, שמלכתחילה הוא האמין לו ולא למש"ק שהאשים אותו בשקר, אבל המשק והמפקד היו בני מחזור בשייטת והמפקד הודה שלא הייתה לו המנהיגות הדרושה כדי להדיח את המש"ק. המפקד סיפר לגדי שהוא שמר את מכתבו, ולימים כל פעם שהתגייס אחד מילדיו, הוא קיבץ את המשפחה והקריא מחדש את המכתב, כמין קול קורא ליושר ולאומץ. שלא יכשלו כמו אביהם. כיום המפקד ה"מדיח" וגדי מפליגים מידי פעם יחד באוניה של גדי.....



אני מספר שאני טוב בנהיגה. הכי טוב. את גילו זה לא מרשים והיא תובעת משהו עסיסי יותר אם אני לא רוצה שאנשים כאן יתחילו לספר שהם טובים בקלוף מלפפונים. כדי לספק את התיאבון לסיפור, אני משחזר אייך כמעט נהרגתי כשלילה אחד נהגתי את ה -D9 עליו עבדתי, ממכרה אחד למכרה אחר מרוחק ממנו. בדרך ניקרתי רגע ועצרתי את הטרקטור ממש על פי תהום. אחר כך אורית סיפרה שפעם עצרתי בצומת בחדרה וחיכיתי דקות אחדות לאור ירוק רק שלא היה שם רמזור.
אורית מספרת שהיא מורה טובה ופרויקטורית טובה והיא הפכה במכללה לכתובת למשימות מיוחדות.
גילו מספרת שהיא יודעת איך לעשות "בית".
אבל העניין, בעצם, לא מסתובב סביב אותם דברים שאנחנו טובים בהם, אלא נע בנחת ובהקשבה בין סיפורים וחוויות ושאלות בלתי פתורות ובין המשעשע והכבד והפנים והחוץ, כמו שקורה לאנשים כשהם באמת ביחד.

בבוקר שבת שותים קפה עם גילו מול ראי המפרץ הכחול ונהנים מצינה אירופאית שמביא הסתיו. אחר כך נוסעים על רכס הכרמל הירוק והיפה לעוספיה ועוצרים במשתלה המקסימה "של" שירה ויואב וקונים רקפות ואמנון ותמר ומסיימים בארוחת בוקר בדוכני שוק השבת של העיירה.

בבית אורית מכינה סלטים, לזניה ולביבות, כשאני משמש כסו שף של קילוף ורחיצת כלים, ולפנות ערב אנחנו נפגשים עם בני הדודים וחלק מהילדים, ועם מניש עדי אמה ויונתן, אצל אברהמלה.
אברהמלה מדליק נרות ומברך ומתחיל לשיר "אחינו הנהג...." אבל בעזרת הציבור ושירון הוא חוזר מיד למכבים ומוביל את מה עוז צור ומי ימלל וימי החנוכה והוא מקפיד על המילים והלחן ומוביל אותנו בקול גדול ובשמחה.
אחר כך כולנו מסובים ונהנים מהאוכל הטעים ומאוירת היחד והחג.


בלילה אורית לידי במיטה, צופה בטלוויזיה ואני עם הגב אליה והראש קבור לו בכרית.
לפתע אני אומר לה שהבנתי משהו עמוק מאוד אבל זה לא מדיר את הטלוויזיה מעיניה, כי היא כבר רגילה לעמוקים שלי. לפיכך, אני מעביר הילוך ואומר שמדובר בנובל. נובל זה כבר עניין אחר והיא מתפנה אלי מיד ואז אני אומר לה כך:

"מקובל לחשוב שהזיכרון שלנו ממיין את הדברים שהוא מאחסן ושומר לפי המשמעות שיש להם והתדירות שבה אנחנו  משתמשים בהם. כשמתבוננים באבא שלך, רואים שהוא שוכח את השמות וההקשרים של הילדים והנכדים שלו שלבטח היו מאוד משמעותיים ושימושיים עבורו. לעומת זאת, שמורים בזיכרונו היטב, 'מה עוז צור' ו'מי ימלל' וכמובן 'אחינו הנהג' ועוד עשרות שירים, שבעצם הוא כמעט לא שר אף פעם, כך שלא היה להם שימוש ומשמעות מבחינתו."
"זאת ועוד" אני מוסיף: "המורכבות של השירים מכל בחינה הרבה יותר גדולה מהמורכבות של שמות הילדים הנכדים והנינים ועיסוקם. מה עוד שכולנו שבים ומזכירים אותם כל הזמן."
"אז מה קורה כאן ?" אני שואל: "אייך אנחנו יכולים להסביר את העדפתו של הזיכרון לדברים המורכבים, הלא רלוונטיים ולא שימושיים על פני הדברים הפשוטים המשמעותיים והשימושיים ?"
וכשהשאלה הנפלאה הזאת גומרת להדהד אני מציע, את הסבר הנובל שלי:
"הזיכרון שלנו כנראה מאוחסן בקולטנים שאיכשהו בנויים בתבניות מוזיקליות שמקלים עליהם, לאין שיעור, את האחסון של הצורות המוזיקליות. לפיכך, לצורך האחסון, הכי חשוב לזיכרון שלנו, הם לאו דווקא המשמעות והתדירות, אלא בעיקר ה"מבנה" של החומרים שאנחנו משגרים למחסנים. כמו נפה שממיינת פרי לפי הגודל בלי שום חשיבות לצבע ולאיכות שלו."
האישה שלי בוחנת את הרעיון מכל צדדיו ושואלת: "איך מגיעים מזה לנובל ?"
"לצערי" אני לוחש לה, "המחשבות האלו מקדימות את המדע ויחלפו שנים רבות עד שניתן יהיה לבחון אותן, כך שמישהו אחר יקצור לו בעתיד את הנובל שלנו".
"לא נורא" היא מנחמת אותנו לפני שובה לטלוויזיה "אחרי הכל, זה לא הנובל הראשון שאנחנו מפסידים" ומלטפת את עורפי כשאני מסתובב אל תוך הכר.

                                                         המסה מעקמת את המרחב

הנובל כנראה מעסיק אותי בהמשך הלילה, כי בבוקר אני מתעורר עם פתרון מלהיב נוסף לתעלומה ולפיו המחסן בו אנחנו שומרים את הזיכרון המוזיקלי שלנו, מוגן באיזשהו אופן מאותה קורוזיה שמכרסמת את מחסני הזיכרון האחרים.
זו כבר נראית השערה ברת בדיקה, כי בפוסטמורטום אפשר לראות את הדברים.
יתרה מכך, אפשר לאתר את החומר שמונע קורוזיה ולטפטף אותו בעדינות על פני מחסני הזיכרון האחרים, באופן שיהווה חיסון מפני השיכחות כולן.
אני מבקש כמובן לספר על ההתפתחויות המדעיות לאישה שלי, אבל מתברר לי שהיא כבר איננה במיטה, כך שאובד לי גם אותו סיכוי לליטופים הנעימים בעורף.