תערוכת צבע פראי במוזיאון ישראל
"על הדרך" מבטא תנועה והשתנות. וכשאנחנו עולים כעת על תלולית קטנה ומביטים אחורה, אל היום האחרון שבו דיבר הבלוג שלנו ואל כל הימים שהוא שתק בהם, אנחנו מבחינים היטב בחריצי המסלולים הרבים המעידים שגם אם פה ושם עצרנו לחנייה, הרי ככלות הכל היינו בתנועה רבה - חיינו על הדרך.
ליווינו את סבא עופר בחודשיו האחרונים, הולדנו את שחר המתוקה, סיימנו את הקיץ המיוחד הזה שבו טיילנו בחופים לאור שקיעות, התוודענו אל המנגו הנפלא ורחשו בנו, או בי למעשה, געגועים לצלי והמבורגר או לפחות לנקניקיה. כהרגלנו, עסקנו גם בארכיטקטורה הפנימית והפעם הורדנו קומות מיותרות גם אם זה חתך בבשר וכאב מאוד ובמקומות אחרים חיזקנו מבנים ואולי אפילו הרמנו פה ושם חצי קומה.
לא נסענו לחו"ל אבל למרות המרחק הגדל בהתמדה, המשכנו להתרפק על המסע שעשינו במערב והמסע שנעשה במזרח, אשר אליו המרחק - דווקא מתקצר. וכן נסענו לירושלים, שהיא תמיד החו"ל הכי קרוב וגם מן היפים והמעניינים ושוטטנו בנחלאות עם ריב אריה ששיתף אותנו במראות ובריחות של ילדותו בנחלאות ובסובלנות היהודית שנשבה בסמטאות.
אחרי הרבה שנים חזרנו אל מוזיאון ישראל ופגשנו את מפעלותיו וארמונותיו של הורדוס בתצוגה מופלאה וטעמנו מעט מהאומנות הישראלית לדורותיה ומעט מתערוכת הצבע הפראי.
שחזור ארמון הורדוס וקברו בהרודיון
מפה לשם, בדיקה שערכתי לאחרונה גילתה לי שהסוכר והטריגליצרידים עלו מעט וכך גם המשקל, אבל זה לא חולל את המהפך שאורית קיוותה. נשארתי איש התפוחים ועל אהבת הגלידה הישנה והטובה נוספה חיבה לשוקולד. לשמחתי, התחזקה בי האמונה שהכדורים יקראו את הסוכר לסדר. ויפה שעה אחת קודם.
בקיץ הזה, חזרתי לאוניברסיטה והשתתפתי בקורסים במדעים ובכלכלת ישראל, וחידשתי את הידע והקשר עם ההיסטוריה של המחשבה המדינית והולדת הסוציאליזם, ולקחתי קורס על משנתו של קאנט ופילוסופים מהעת העתיקה, והתרגשתי מעולם חדש אליו נחשפתי בהרצאות של ישראל פינקלשטיין בדיון הביקורתי על ההיסטוריה המקראית בראי הארכאולוגיה.
לפני כן השתתפתי בקורסים שנתיים אצל נח הררי על קיצור תולדות האנושות ואצל יעקב רז על הבודהיזם וממנו לקחתי התבוננות חדשה ומרגשת על התודעה כמחוללת סבל, או כמרפאה, ועוד הרבה מאוד צידה לדרך.
נמרוד הכנעני של דנציגר במוזיאון ישראל
בסתיו הפכתי לסטודנט אצל אורית שלימדה והדריכה אותי והטילה עלי קריאה רבה ולימוד נושאים בעולמו של החינוך. ותוך כדי, היא נתנה לי מטלות קטנות שיסיעו לה בעבודתה ומשימות שחיברו את הידע שצברתי לפרקטיקה של עזרה ומעורבות בעבודתה. וככה, השיחות הלא פוסקות שלנו שעוסקות בעולם ומלואו, התפתחו לתחום מלהיב חדש שנוגע לא רק לעבודתה של אורית, אלא גם ל"עבודה שלנו".
ואורית האהובה שלי, מחלקת את ימיה בין עבודתה שהיא כמו ציר גדול שהיא גורמת לו להסתובב בנחת ובלי חריקות והוא גורם מפרה ומעשיר בחיינו, ובין נכדותיה - אמה של ימי החמישי, ושניני של ימי הרביעי ושחר שהיא רק התחלת נכדה, ובין אבא שהולך ומתמעט אבל שומר עדיין על חיוך ואהבה והוא לפני אמה או אחריה ותמיד גם בערבי שבת [לפני נילי], וביני שמלווה אותה בכל או לפחות מחכה לה שתחזור, כי תמיד אני שמח כשהיא חוזרת.
אה...והיו עוד המון דברים. טיילנו לגלבוע ואכלנו ב"קימל" הצופה לעמק יזרעאל והכל היה כל כך יפה שאחר כך לקחתי את נילי למסלול הזה וממנו אפילו המשכנו אל בית שאן ואל כביש הבקעה שלא נסענו בו כבר חצי יובל, והוא מרגש בצבעים ובזיכרונות שהוא שוזר בך.
ויום ששי אחד טיילנו אני נילי טלי דור ולואי ואכלנו ארוחת ב"מסעדה" של פעם על הדשא בקיבוץ העוגן והמשכנו לסליק של יעני אבידוב בנהלל שזכור לי מספרי עלילותיו בדרך למדינה ואפילו מעט אחר כך. משם נסענו בדרכים חוצות שדות ב"רכב החברה", שנילי מקפידה עליו כאילו יש לו הרבה יותר מלב של פח, והיא גוערת בי על ההפקרות שנושבת מקריאת הקרב שלי "רכב חברה". [ אבל את טלי זה די מצחיק כי היא עצמה זוממת לרחוץ לו את הגלגלים בדלק ] מכל מקום, עברנו בשלום, והמשכנו לארוחת ערב של ששי במסעדת הצלבנים על שפת המים בקיסריה, והכל היה מושלם כאילו אין מקום לדאגה בעולמנו.
אה....ויום אחד התקשרה ורדהלה להזמין ולפני שהיא הספיקה להגיד מתי אמרתי שבאים ויהודה הכין ארוחת דגים נפלאה וישבנו סביבה כמה חברים כמו שחברים צריכים לשבת לעתים הרבה יותר קרובות, ואירחנו גם את ישראל ויונתן הילדים המקסימים שלהם, כמו שצריך לערבב מבוגרים וצעירים לעתים הרבה יותר קרובות....
ונסעתי עם נילי אל טלי ודור ואחר כך כשהייתה אזכרה לצביקה, בבאר שבע, ביקרתי אותם עם גלאיקה ואחר הייתי אצלם עם אורית ולמרות שהם באים ואנחנו באים אני תמיד קצת מתגעגע אליהם וכך גם אורית.
ככה פחות או יותר, בתוך מסגרת התנועה החיצונית והפנימית הזו, אנחנו חיים לנו על הדרך, והמראות וההשתקפויות סובבים אותנו ובתוכנו.
