מילים: אברהם חלפי
לחן: מיקי גבריאלוב
אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי.
עמו אשוחח עת איש לא ישמע.
ואז אומר לו, אומר:
העצבות כמו כוס היא
ובה יין מר
מענבי הנשמה.
התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי.
צפוי לך מוות שקט,
כה שקט.
ואז אנוכי בתוגת המאירי
אלחש לקירות: יוסי מת,
יוסי מת.
וישוב אפרך מהכלוב למולדת -
מן הכלוב הלבן לעפר הצהוב,
ערירי, בלי אישה תוכיה ויולדת.
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.
אתה לא תאהב, יוסי, יוסי
אף פעם.
כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר, שלבו אש וזעם,
בין לבבות אדישים וחוטאים.
כמוך הם רק צעצוע בבית,
למען יוכלו ילדים לשחק.
פטפט, תוכי יוסי,
נחמני כזית,
ליבי היום ריק.
אורית אומרת שיש משהו באוויר כמו אחרי רצח רבין. גם אני מרגיש את זה. נדמה לי שמדובר בתחושה של חילופי תקופות. עצוב לנו על רבין ועל אריק באופן אישי מאוד. כאילו רבין החזיק בידיו את "תנו לשמש לעלות" ואריק החזיק כל מיני דברים כמו: "אני ואתה נשנה את העולם" וכשהם מתים משהו מת בך.
אולי זו רוח הנעורים שחולפת, כי בעצם "תנו לשמש לעלות" ו"אני ואתה נשנה את העולם" הם אותה תקווה שצומחת על מצע תמימות ועם לכתם של רבין ושל אריק יורד עליה מסך, ואנחנו מתבגרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה