ביכטה של גדי

עוזבים את הברוש לבדו ברמות מנשה ונוסעים לקחת את שני מהגן.
אורית נכנסת וקוראת: "מי בא אלי ?...אולי אביב ? אולי ...? אולי ...?". כל אחד מהקטנים רץ אליה בתורו עד שהם מקיפים אותה ואז מתנערת שני מעיסוקה ומזנקת אל כולם ומפזרת אותם בקריאות: :"זו סבתא שלייי !" אחר כך היא מראה לסבתא את הגן ואת מה שהיא אוהבת ומה שלא.
בבית מיקה מקבלת אותנו ביללות ונביחות וקפיצות של אושר ושירה ממהרת אלינו לגינה ועושה לנו סיבוב ומראה את מה שהתחדש.

אנחנו מבלים עם שירה שני שחר ומיקה ואחר כך מגיע גם יואב וכל הזמן יש אוירה משפחתית רגועה ונעימה של ביחד ושל טוב.
 בשמונה הקטנות בין האמבטיה למיטה ואנחנו נפרדים מהם בדרכנו אל הפלאפל ומשם אל גילו.





בבוקר גדי מזמין אותנו לשוט אתו.
אורזים תוצרת לארוחת הבוקר ומגיעים אל המרינה בקישון ושם ממש עד לסירה שמחכה לנו עם חרטום זקור. גדי עושה לנו סיור ומיד אנחנו קולטים שמדובר במין קרוואן של ים ומרגישים בבית. לתחושת הדהז'הוו מוסיף גם גלאיקה, שהיה איתנו בקרוואן ועכשיו הוא מתבונן בנו מתוך תוכנית הבוקר שבטלוויזיה.

הקפטן משחרר אותנו מהמזח ומסיע את היכטה בזהירות בין אחיותיה הרובצות משני צידינו כמו במסדר כבוד. בפתח הנמל נזכרת גילו, שהיא שכחה את הלחמניות הטריות בבית ואנחנו מתקרבים אל אניות שבדרכנו ומבקשים בצעקות כיכר טרי אבל לחם לא יוצא לנו מזה. גדי מציע צנימים או קרקרים ממנות החירום, אבל מחליטים לוותר ולאכול בעכו. לפיכך, גדי מרים מפרשים ומדומם מנוע ומיקה היפה שלנו חותכת את המים בלחש חרישי כשגופה הצר והארוך מוטה מעט אל מול הרוח ומנגד מתעגלים ונמתחים המפרשים.

לגדי יש חלום, לבנות בית אירוח על אי יווני קסום ולשייט במפרצים ולארח חברים. הוא טס ומסתובב בין האיים וחוקר ומברר עד שהוא מוצא את שבקשה נפשו ומתחיל בהליכי הרכישה.
מה דעתך על החלום שלי, הוא שואל אותי במסעדת אבו קריסטוס שבנמל בזמן שמגיעים המושטים המטוגנים שלנו.
אני שואל אם הוא עדיין יכול לסגת מהקניה, בלי נזק והוא אומר שכן.
אני מתחבט לרגע ולאחר שמתבררת דעתי, אני שוקל האם ראוי לומר אותה כמו שהיא, ואז אני מציע לו לוותר על החלום המקסים שלו ולהישאר בבית, במקום שהוא יודע לפזם את שירי הערש. אני מזכיר, שכאשר חידשנו את השפה שלנו, למעשה, לא את השפה חידשנו אלא את הזהות שלנו. ועכשיו, בישורת האחרונה של חיינו, זה לא הזמן לחפש תחליף לזהותנו.
אני לא צריך, להזכיר לו גם את הברוש לבדו ברמות מנשה, שהוא כמו מאות אלפי פינות במולדת, שחקוקות אצלנו באלבום הנפש יחד עם הריחות והטעמים של הבית, ושאין אלבום אחר בעולם שישווה לאלבום שלנו.
נדמה לי שהחלום מתאים לגדי אבל גדי כבר לא מתאים אל החלום. בחלומו של גדי נושבות רוחות פרצים של הרפתקאות וחיים חדשים בעולם חדש, ונדמה לרגע שרוח הנעורים האוונגרדית, היא בת בלי גיל המתאימה לכל גיל וגיל. אבל לי נדמה שמגיעה העת לקפל את המפרשים ולעגון בנמל הבית שלך ובמידת האפשר גם בקרבת החופים בהם קופצים הילדים שלך למים.
                                                                                                מיקה שעל שמה יכטה מיקה 

 

אורית אומרת שהיא הייתה שוכרת בית לשנה והופכת את חלום הקבע להרפתקה חלומית שבסופה חוזרים הביתה ואילו גילו תומכת בגדי ובחלום שלו בשלמותו, כי היא הרי הייתה נשואה לבעל חלומות ולמדה שעל הכל אנחנו יכולים לוותר חוץ מאשר על החלומות שלנו.















בדרך חזרה חולפת בקרבתנו ספינת טילים, אבל איננו משתהים לחילופי ברכות כי שני כבר מחכה לנו בגן למשחק ה"סבתא שלייי" שאי אפשר לשחק אותו אחרי שכל הילדים כבר הולכים.

החטא ועונשו

ארוחת בוקר ב"מול הים" הנישאת מעל החוף של נתניה. במפרץ נעים גולשים על מרבציהם אחורה וקדימה למנגינת הגלים, כמו כלבי ים שמשתכשכים בינתיים.
אורית מספרת שסטודנטית העתיקה את מבחן הבית ושואלת מה עושים.
אני אומר שאני נגד עונשים וברוח מורנו ישוע, עדיף שהחוטא יעשה תיקון והמערכת והקרבן יעשו סליחה. במקרה שלנו למשל, אני מציע לתת לסטודנטית עבודה חדשה בהיקף גדול על החומר שבקורס, במקום להעביר אותה לוועדת משמעת. ככה תינתן לה הזדמנות לעשות "תיקון", וגם ללמוד כמה חשוב לסלוח. כי גם הסליחה, צריכה להיות בתרמילו של המחנך.
אורית מאתגרת ושואלת מה הייתי עושה עם האיש שרצח את שני הוריו. אני אומר, שאם הוא היה מקבל על עצמו לגור ולעבוד בבית אבות ולשרת קשישים ברחמים ודאגה עד שיכלה כוחו, ולעשות ארבעים שנה של מחילה אמתית, זה היה בעיני תיקון גדול שמצדיק סליחה.
"מי יסלח לו ?" שואלת אורית.
"את !" אני משיב.
"לעומת זאת בשבתו בבית הסוהר לא יהיה תיקון ולא תהיה סליחה, רק רוטינה של ענישה חסרת משמעות."

אחר כך השחפים נוחתים על שובר הגלים ומשבצים אותו בלבן שחור וגורמים לי להתנסח בזהירות:
"במקרים רבים אין מנוס מענישה, כי לא כל חוטא מבקש לעשות תיקון. חוץ מזה, התיקון והסליחה הם מתכונת של ייצור עצמי, ואילו הענישה היא המתכונת של הייצור ההמוני, והחברה מתקשה להתמודד עם הפרטים במתכונת אישית. אבל, לצד הענישה, כדאי תמיד לזכור שהיא לכל היותר - הרע במיעוטו וכמעט בלתי אפשרי לה להפוך לפתרון ראוי וטוב."

                                        הכריכה הראשונה של החטא ועונשו ? 
          


בדרך הביתה עוצרים בשמורת האירוסים, על חוף הכורכר של נתניה. האירוסים במחבואם באדמה ורק נר הלילה כהרגלו צופה אל החופים בסרבנות. אנחנו משוטטים בשביל על הרכס הצופה לים ובדרכנו חזרה חולפים על פני אימא צעירה ובבנותיה הקטנות אוספות אל שקיות גדולות פלסטיקים וניירות שנישאו ברוח עד שנאחזו בסבכי שיחים. אנחנו מביטים בהם ומדמיינים  את הסיפור הנסתר והיפה של המשפחה הזו.

בבוקר שלמחרת, נוסעים לארוחת בוקר אצל בת הכורם, מקסימה, בבנימינה. לפני חודש אכלתי כאן עם נילי וטעם הארוחה וטעם האירוח של מקסימה ובן זוגה עוד שמור בי. אבל היום הם סגורים ואנחנו ממשיכים ל"דרך התבלינים" בכניסה לקבר הברון, שמתגאה בשפע קערות יפות עמוסות בחליטות צבעוניות של פרות וצמחים ואגוזים. חורש הכרמל רוחץ בגשם ובוהק בירקותו, ובפנים חמים ויש ריח של טריות ונופר דואגת לארוחת הבוקר שלנו כך שאפשר לחזור בנחת אל "החטא ועונשו".

                                                   שדות וחממות במרגלותיו הדרומיים של הכרמל

"על פי תפישתי" אני אומר, "לא קיימת במציאות חלוקה שמפרידה בין חוטאים ושאינם חוטאים אלא כל אדם חוטא מידי פעם במעשה או בדיבור או לכל הפחות במחשבה. כלומר החטא אינו סקציה מיוחדת ונפרדת של ההתנהלות האנושית אלא חלק אינטגרלי ושגור בחיי אדם. וכיוון שכולנו חוטאים, אזי ההבדל בין החוטאים השונים הוא רק הבדל כמותי, ואין ולא קיים אותו ההבדל האיכותי שלכאורה דימינו לראותו, בין חוטא לצדיק.
לפיכך, כשאנחנו בוחנים את יחסנו אל החטא, אנחנו לא עוסקים במשהו רחוק שנוגע לאנשים רחוקים ורעים, אלא בסוגיה אינטימית שנוגעת לעצמנו. וכדי ללמוד על היחס האותנטי שלנו לחטא, עלינו לקרב את המבט אל תוך עצמנו ולברר מה דיננו כשאנחנו נתפשים, על ידי עצמנו, בחטאינו ?
ובכן, נניח שאנחנו משתדלים להיות אנשים טובים והגונים.  כיצד אם כן' אנחנו מטפלים בחטאים שלנו ? אנחנו מחפשים לעשות תיקון ! אם פגענו אנחנו מבקשים סליחה ואם הזקנו אנחנו מבקשים לפצות, ואם חשבנו מחשבות רעות כגון מחשבות של צרות עין וקנאה, אזי אנחנו מתרגלים את נפשנו לנדיבות. ולתיקון יש ערך מוסרי עמוק מבחינתם של החוטא והקרבן גם יחד, כי הוא מאפשר לחוטא מירוק כלשהו של החטא ואת הקרבן הוא משחרר מהכבלים המייסרים של הנקם והשנאה ומאפשר לו את ההתעלות שבסליחה.
ביחסו של האיש הטוב וההגון אל חטאיו שלו, מצוי הרעיון של התיקון, אבל לא נמצא את רעיון העונש. כי, כמו שאמרנו, העונש אינו רלבנטי לחטא. העונש הוא מעין תלאי שאתה מניח כדי להרחיק מן העין ולהסתיר במקום שראוי לשים תחבושת.
ואם את עצמנו איננו מענישים על חטאינו, למה שנרצה להעניש אדם אחר ?

עכשיו, אחרי שהפרדנו בין החטא ועונשו והרחקנו אותם זה מזה, לא נותר לנו אלא לעשות קפיצה גדולה אחרונה ולראות שהעונש על פי מהותו בעצם אינו מוסרי !

אם נתבונן לרגע אל תוך העונש, נראה שהוא מיצר אפקט הרתעה על ידי תמחור סיכונים גבוה וכדאיות נמוכה. ב "ביזנס" הזה עובדים עם עקרונות של כלכלת שוק בזה לא קיים מרכיב מוסרי.
העונש גם נותן פורקן לרצון הנקמה של הקרבן, אבל בהגשמת נקמה אין שום התעלות רוחנית ומצפונית שאופייניים למעשה המוסרי.
לפיכך, אנחנו נותרים רק עם רעיון ה"סדר הציבורי" שמתאפשר בזכות מערכת ענישה, כבסיס מוסרי להצדקת הענישה. אבל, גישה זו, ניתנת לצידוק רק במערכות גדולות, שבהן יש ציבור ודרוש סדר ציבורי. ואילו במבנים החברתיים הקטנים נראה שהעונש נותר ריק מכל משמעות מוסרית והיומרה המוסרית שלו היא בעצם אנטי מוסרית.

סיום ארוחת הבוקר מסמן גם את סיום ההרהורים בסוגיית החטא ועונשו ואחרי מבט אחרון בחליטות התה ובחורש הרחוץ אנחנו עושים דרכנו אל רמות מנשה הישר אל הרפת ואל דני רפתני. דני מסביר לנו, במבטא אנגלוסקסי כבד, שהפרות בשחור לבן נותנות חלב וממליטות בדרך כלל עד גיל שש ולפעמים יותר, וכאשר הקצב שלהן מואט, הן הופכות לבשר. לעומתן, העגלים הופכים לבשר לפני תום שנתם הראשונה, כשהם מתקרבים במשקלם לחצי טון. וכך גם העגלים והעגלות החומים למיניהם, שאינם זוכים להאריך ימים.
אחר כך הוא מוביל אותנו על הקטנוע שלו אל היציאה לנחל שלף. לפני שנפרדים, הוא מספר מעט על מסעותיו הגדולים, ומסכם את רשמיו בכך, שהכי נחמדים ונדיבים וחמים בעולם כולו, הם הישראלים שלנו, והכי טוב בישראל כולה זה כאן בקיבוץ וברפת ברמות מנשה.
                                            האדמה ספוגה מהגשם ששטף היום והמגפיים כמשקולות  דמה ספוגה מהגשם ששטף היום והנעלים כמשקולות

 


                                                                הנה ברוש לבדו, עד השמים

                                   

                                                                            נחל שלף

                                                                       כלניות ראשונות