יום ראשון, 23 בפברואר 2014

שני בת שנתיים



לפנות ערב, בדרכנו אל שירה ויואב, אנחנו עוצרים אצל "הזקנים" בואדי ניסנאס בעיר התחתית של חיפה. גילו סיפרה לנו שהם מתחרים עם ג'ורג' על תואר הפלאפל הטוב ביותר. מאז שנפלנו לצמחונות, הפלאפל הפך להיות הסטייק שלנו ואנחנו נהנים לבדוק נוסחים שונים שלו, במיוחד כשנודף מהם איזה ריח של סיפור. מתקשרים אל "הזקנים" ומוודאים שישמרו לנו שתי מנות ואת היתר עושה הגי פי אס שמוביל אותנו לסמטה צרה של השכונה הערבית. מחמוד מגיש לנו על מפית כדור פלאפל חם שמכוסה בטחינה והנגיסה הראשונה מבהירה לנו מיד שהיה כדאי לבוא. אחר כך מגיעה המנה העיקרית ואנחנו לועסים בהנאה ומפטפטים עם מחמוד באווירה אופטימית על מה שהיה ומה שיהיה.  
כשמגיעים לקריה, עושים סיבוב לגלידה כדי שהבנות יירדמו ואז מגיעים ומשתלבים בשארית ההכנות ליומולדת של מחר ובשגרת הערב של שירה ויואב.

        בבוקר אני מודד את שחר ושני ומגלה שהן הולמות אותי ומבקש מאורית לצלם כדי להראות לטלי שאני כבר מוכן.





                   מישהו צריך לדאוג כאן לכיסאות לחברה





התכנסנו בבוקר בפארק חמוד ומצל, וכיוונו את הטמפרטורה למידה הנכונה, והוספנו רוח קלילה שציננה, והיו אנרגיות טובות ואוכל בשפע וחמימות משפחתית וילדים מתוקים. קסם של מפגש ויומולדת.  


                                                            באמצע מאור של אפרת ואיתי


       אחת מיצירות הפאר של שירה. לפני שיאכלו אותה, מדליקים עליה, בצילום הבא, שני נרות ועוד נר לשנה הבאה






  אי אפשר לוותר על הצילום הזה למרות שנעשה לפני היומולדת

Photo: ‎״...ואהבתי את שתיהן אלי...״‎

הדס הביאה את התאומים שלה ואת המחצלת הגדולה והציגה את הסיפור על סבא אליעזר ואחרים, בדיוק כמו ביומולדת. 


                                                                        שיר הילה וגל


למיקה יש תחביב להתפלש בקקי, ויואב נאלץ לקשור אותה מחוץ למעגל. אבל אין אין אין מסיבה בלי מיקה, אז לקחתי אותה למזרקות ועשינו מקלחת משותפת.


                                                                    רוני ואורנה אחותו


לפנות ערב ביקרנו את אבא אברהמלה. אנטולי ואשתו חיכו לנו בהפתעה עם ארוחת ערב פיליפינית חגיגית. בשבוע הבא אנטוליה הקטנה טסה לפיליפינים, ומסתיימת התקופה היפה שבמהלכה אירח אברהמלה את המשפחה המתוקה הזו.





יום שבת, 22 בפברואר 2014

את ההולכת

את ההולכת,
הניחי...
ונגני לנו
שיר.

שיר תמיד,
ריק ומלא
רגליו בארץ
וראשו בשמים.

פתחי לנו,
שערי אהבה
בלכתך
ושערי אהבה
בבואך.





יום שבת, 15 בפברואר 2014

שבת רבת גוונים

ביום ששי כותב לי יצחק שהלוויתן נוגע בקושי האנושי לחלוק עם אחרים בחוויות העמוקות שלנו.
בבוקר שבת אני משיב ליצחק ומספר לו שמאחרי הלוויתן יש סיפור עצוב על קשר קרוב בין חברים, שהתרופף. אני מוסיף, שהאינטרפרטציה שלו מצאה חן בעיני אבל אני סבור שדווקא יש לאדם יכולת להזדהות עם האושר של יקיריו אם כי קשה לו להזדהות עם הסבל שלהם. עכשיו כשאני מוסיף ומהרהר בכך אני מוצא בנקודה הזאת את הייחוד של ישוע, שאהבת האדם שלו הצמיחה בתוכו יכולת פיזית, בלתי מצויה, לחוות את הכאב האנושי. כשאני ממשיך לדוש בעניין אני שם לב לכך שבעצם אנחנו לא מסוגלים לשחזר כאב שיניים או את הכאב של השלבקת החוגרת שסבלנו מהם. כאילו שהכאב מצוי במצב צבירה שגורם לו להתאדות מיד אחרי שהוא חולף. אלא אם כן אתה במקרה - ישוע.



אורית קוראת את מכתבי הארוך ליצחק ואנחנו מוצאים עצמנו בפתחה של שיחה ארוכה של הסכמות ומחלוקות אלא שהשיחה נקטעת בתחילתה כיוון שיוני מצלצל ומוסר שלנילי כואב מאוד והיא מבקשת שנבוא. לפיכך אני שולח ליצחק את המכתב כמו שהוא ואנחנו יוצאים לדרך.
בדרך אורית מסתייגת  מהאובססיה שלי להשיב ליצחק בדחיפות, עוד לפני שהדיו התייבש, ולפני שיכולתי לחשוב שוב על הדברים ולערוך אותם. הביקורת הזו, מוציאה ממני תיאוריה חדשה, על ה"אינטנסיביות הספונטנית של הקשר", שמאפשרת זרימה וקצב שחשובים יותר מדיוק ועריכה ומאפשרים את השיפור והעריכה תוך כדי תנועת השיח קדימה.
מגיעים אל נילי ששוכבת במיטה ומתייסרת בכאבים. עוזרים לה לקחת שני כדורים ודי מהר הכאב נרגע ונילי קמה. וכולנו יושבים ומשוחחים במין נורמליות שלא זוכרת את הסיוט שהיה כאן לפני כמה דקות.
בצהריים נפרדים מנילי ואורית מובילה אותנו אל המסעדה האיטלקית סרדיניה, בכיכר קדומים, שהיא הכיכר המרכזית ביפו העתיקה. אנחנו מתיישבים ליד השולחן המכוסה במפה המשובצת באדום לבן ומיד אנחנו מרגישים "כמו ברומא". זו סגולה מיוחדת שיש אצלנו למסעדות איטלקיות טובות שהן תמיד מחזירות אותנו הביתה - לרומא. אורית כמובן מחליטה עלי, כי אני בדרך כלל מוכן ומזומן לכל מיני המאכלים שבעולם, ואנחנו נהנים מפיצה רומאית וארטישוק ממולא ומקנחים בטרמיסו אחד שאצל אורית הולך תמיד עם רומא.
אחר כך קונים בחוץ גביע גלידה "שני צבעים כדור אחד" ומשוטטים ומגלים מחדש את מקסימותה של יפו שבין עתיקותיה אתה תמיד חוזר להיות תייר נלהב.
























לקראת ארבע מגיעים אל אבא - סבא אברהמלה ושמים את מפת הקלפים הירוקה ופותחים שולחן רמי ומשחקים ושרים כאילו אין שום שיכחה והחיים סבים להם בשיגרתם כמו תמיד, כמו תמיד.




יום שישי, 14 בפברואר 2014

טיול לבקעה עם בית ברל


לפני כחודשיים אני מטייל עם נילי אל הגלבוע וממשיכים אל כביש הבקעה לכיוון ירושלים. לפני שהתחתנו הרכבתי כאן את נילי על הוספה הכתומה שלי מירושלים לחופשה בכנרת. אחר כך עברתי בדרך הזאת עוד פעם או פעמיים אבל בכל מקרה חלפו עשרים שנה מאז הייתי כאן, והמפגש המחודש יפה ומהדהד. באמצע הדרך, מגיעים אל צומת הבקעה ואני מציע לנילי לחצות את השומרון ממזרח למערב דרך כביש 5. הצעתי נדחית, כמו גם הצעות שאני מציע לאורית, לצאת אל ערש האבות שבשומרון. מבחינת המשיכה שלהן אל ארץ הכיבוש והעמים היושבים בה, ישנה זהות בין האישה הראשונה לאשה השנייה שלי. 
והנה עכשיו, במסגרת טיול ויום כיף של בית ברל, אנחנו נאספים לאוטובוס שמעניק לאורית את אשליית הביטחון הדרושה ויוצאים אל אותו כביש 5 כדי לחצות את השומרון ממערב מזרחה. 
אבל קודם לכך, לקראת הטיול, אוחזת בי ציפייה דרוכה של ילד ואני מתעורר בארבע לפנות שחר ואחרי שעה של הרהורים במיטה, אני קם ורושם את השיר - לוויתן גדול סנפיר.
עוברים את 'מעבר הגבול' ונכנסים אל השומרון. רכסים ומדרונות מתעגלים אלו כלפי אלו בתנועה רכה. הם 
משובצים בסלעים לבנים רחוצים ובראשית צמיחה ירוקה שמבשרת את האביב, ובגאיות ובגבעות מטעי זיתים מטופחים משתרעים מקצה אל קצה. בארץ שלנו המבורכת בכל כך הרבה יופי משלל מינים וסוגים, אין כיופי התנכי הזה. לצערי האוטובוס חולף על הנופים האלו בלי לעצור ולפיכך הם נשמרים אצלי רק בזיכרון ובגעגועים. 

תצפית אל הבקעה


                                                     
                                                                           


                                                                       עם טילי


בבית ברל, טילי ודליה מעמיסות על האוטובוס צידה לארוחת בוקר. יש שם סלט ענק ורענן וביצים קשות וסלטי אבוקדו וטונה וגבינות לגדוד ולחמניות טריות ותרמוסים לקפה ועוגות וכל מה שדרוש. מתברר שהבנות האלו לקחו על עצמן לארגן את הטיול השנתי שלנו בצורה החרוצה והטעימה ביותר.
בצומת הבקעה אנחנו מוצאים פינה ואוכלים ארוחת בוקר נפלאה הלקוחה מהעבר. אחר כך טילי מובילה באוטובוס שירה ביחד, שהשירים והאווירה שלה לקוחים גם הם מאותם ימים משכבר.

                                                      אנדרטת   הבקעה של טומרקין וגאנדי    

                                
     


קאסר אל יהוד [ארמון היהודים] - המקום בו, על פי המסורת,  חצו בני ישראל את הירדן בכניסתם לכנען. על פי התנ"ך נחצה לקראתם הירדן במתכונת ים סוף המקובלת אצלנו. כאן גם הטביל יוחנן את ישוע. מסורת שלישית מספרת שכאן עלה אליהו השמימה במרכבות האש.
האזור נקרא ארץ המנזרים משום שלכל זרם בנצרות יש כאן מנזר משלו או לפחות קפלה או חורבה כזכר למנזר שהיה.

               כנסיית יוחנן המטביל                                                                             קפלה  פרנציסקנית

                                                   


                                                       



                               צליינים באתר הטבילה של ישוע




                                                                   המנזר בצד הירדני    


מפינת הטבילה נוסעים למנזר היווני אורתודוכסי דיר חג'לה בגבול נחלת יהודה ובנימין, השוכן בסביבה ירוקה ומטופחת.

                                                               
                                                                         אמנות הפסיפס 
מדביקים את אבני הפסיפס על משטח קנבס, כך שהוא חלק ומפולס. אנחנו רואים את צידו האחורי שאבני הפסיפס שלו בולטות ושקועות ללא פילוס. הצד האחורי יונח על משטח של טיט והשקעים והבלטים יחזקו את אחיזתו בטיט ומלמעלה יראה לנו הצד המפולס שכעת מודבק לקנבס. הציור שבפסיפס זהה משני צידיו משום שאבני הפסיפס בעלות צבע וגוון אחיד לכל אורכן ורוחבן.        




                                                                    נשות לא לכיבוש
                                                "צריך לומר את זה, צריך לשיר את זה בצער
                                                        עוד לא למדנו כלום, כך התברר"




                                  נבי מוסא מסגד-מבצר סגפני כמו מדבר וכמו אבן וכמו כעס.
סלאח אדין חלם שכאן נקבר משה רבנו ובמאה ה-12 נבנה האתר המקורי ע"י הסולטאן הממלוכי ביברס. מצידו בית קברות למאמינים שמבקשים להיקבר ליד משה. 




בקיבוץ אלמוג אוכלים ארוחת צהריים. ככל שחולף הזמן, מפשירה האווירה, ונוצרות שיחות קטנות ובלתי צפויות שמגשימות את ה"ביחד" שלמענו מארגנים טיולים כאלו.

                                      פסיפס מבית כנסת בעזה, עם השפעות זרות ויפות של פסל ומסכה



             
אצל השומרוני הטוב אני מבחין בערבי על החמור שעושה דרכו על הרכס מחוץ לאתר. מכל ההיסטוריה היהודית והנוצרית שאפשר לנשום כאן באוויר, כובשים אותי דווקא הצלילים והמילים העצובות של שלמה ארצי.

                                                                                                   עבד הממהר
                                                                                    "השדה שלי, אני שלו, כמו פרי לעץ"

עבד הממהר 
שלמה ארצי                                 
מילים ולחן: שלמה ארצי

ליד הצומת יש מחנק מחמסינים ומאובך,
עבד על חמור אנחנו בתוך מכונית,
קח טמפו פעמיים גרעינים בזול בזול איש,
אומר עבד בעברית מלאת חצץ ואבנים.
"זמן צהוב" קורא גרוסמן למצב הרע,
"הכל פוליטיקה" אומר עבד הממהר.
הוא משוטט כמו ארנב מין מטרה נעה,
הוא משוטט מבית עד באר.
ליד הצומת יש מחנק מחמסינים ומאובך.
אין פה אהבה רק גללים של חמורים,
ערבים בלילה, מהירים, דקים כגומא,
השליכו רימונים, לא סל תמרים מדובללים.

אין כוח עוד בתל אביב ובקלקיליה.
"הכל פוליטיקה" אומר עבד הממהר.
שיבולים פורחות, אביב, ממש אידיליה.
ציוץ גובר מבית עד באר.

צריך לומר את זה,צריך לשיר את זה בצער
עוד לא למדנו כלום כך התברר.

"עם הזמן עוד תלמדו עלינו משהו יש צורך"
אומר עבד וממהר, שפוף ולא מתחרט.
"איך השמים שלכם הם כמו שלנו, הם כמו של עוד,
והשדה שלי אני שלו כמו פרי לעץ"
עם החמור עבר ליד באר המים,
כדור או אבן זה לא פייר,
פגעו בעבד הממהר.
הכל מבני אדם - לא משמים.
עוד לא למדנו כלום כך מתברר.

צריך לומר את זה,צריך לשיר את זה בצער
עוד לא למדנו כלום כך התברר.