לפני כחודשיים אני מטייל עם נילי אל הגלבוע וממשיכים אל כביש הבקעה לכיוון ירושלים. לפני שהתחתנו הרכבתי כאן את נילי על הוספה הכתומה שלי מירושלים לחופשה בכנרת. אחר כך עברתי בדרך הזאת עוד פעם או פעמיים אבל בכל מקרה חלפו עשרים שנה מאז הייתי כאן, והמפגש המחודש יפה ומהדהד. באמצע הדרך, מגיעים אל צומת הבקעה ואני מציע לנילי לחצות את השומרון ממזרח למערב דרך כביש 5. הצעתי נדחית, כמו גם הצעות שאני מציע לאורית, לצאת אל ערש האבות שבשומרון. מבחינת המשיכה שלהן אל ארץ הכיבוש והעמים היושבים בה, ישנה זהות בין האישה הראשונה לאשה השנייה שלי.
והנה עכשיו, במסגרת טיול ויום כיף של בית ברל, אנחנו נאספים לאוטובוס שמעניק לאורית את אשליית הביטחון הדרושה ויוצאים אל אותו כביש 5 כדי לחצות את השומרון ממערב מזרחה.
אבל קודם לכך, לקראת הטיול, אוחזת בי ציפייה דרוכה של ילד ואני מתעורר בארבע לפנות שחר ואחרי שעה של הרהורים במיטה, אני קם ורושם את השיר - לוויתן גדול סנפיר.
עוברים את 'מעבר הגבול' ונכנסים אל השומרון. רכסים ומדרונות מתעגלים אלו כלפי אלו בתנועה רכה. הם
משובצים בסלעים לבנים רחוצים ובראשית צמיחה ירוקה שמבשרת את האביב, ובגאיות ובגבעות מטעי זיתים מטופחים משתרעים מקצה אל קצה. בארץ שלנו המבורכת בכל כך הרבה יופי משלל מינים וסוגים, אין כיופי התנכי הזה. לצערי האוטובוס חולף על הנופים האלו בלי לעצור ולפיכך הם נשמרים אצלי רק בזיכרון ובגעגועים.
תצפית אל הבקעה
עם טילי
בבית ברל, טילי ודליה מעמיסות על האוטובוס צידה לארוחת בוקר. יש שם סלט ענק ורענן וביצים קשות וסלטי אבוקדו וטונה וגבינות לגדוד ולחמניות טריות ותרמוסים לקפה ועוגות וכל מה שדרוש. מתברר שהבנות האלו לקחו על עצמן לארגן את הטיול השנתי שלנו בצורה החרוצה והטעימה ביותר.
בצומת הבקעה אנחנו מוצאים פינה ואוכלים ארוחת בוקר נפלאה הלקוחה מהעבר. אחר כך טילי מובילה באוטובוס שירה ביחד, שהשירים והאווירה שלה לקוחים גם הם מאותם ימים משכבר.
אנדרטת הבקעה של טומרקין וגאנדי
קאסר אל יהוד [ארמון היהודים] - המקום בו, על פי המסורת, חצו בני ישראל את הירדן בכניסתם לכנען. על פי התנ"ך נחצה לקראתם הירדן במתכונת ים סוף המקובלת אצלנו. כאן גם הטביל יוחנן את ישוע. מסורת שלישית מספרת שכאן עלה אליהו השמימה במרכבות האש.
האזור נקרא ארץ המנזרים משום שלכל זרם בנצרות יש כאן מנזר משלו או לפחות קפלה או חורבה כזכר למנזר שהיה.
כנסיית יוחנן המטביל קפלה פרנציסקנית
צליינים באתר הטבילה של ישוע
המנזר בצד הירדני
מפינת הטבילה נוסעים למנזר היווני אורתודוכסי דיר חג'לה בגבול נחלת יהודה ובנימין, השוכן בסביבה ירוקה ומטופחת.
אמנות הפסיפס
מדביקים את אבני הפסיפס על משטח קנבס, כך שהוא חלק ומפולס. אנחנו רואים את צידו האחורי שאבני הפסיפס שלו בולטות ושקועות ללא פילוס. הצד האחורי יונח על משטח של טיט והשקעים והבלטים יחזקו את אחיזתו בטיט ומלמעלה יראה לנו הצד המפולס שכעת מודבק לקנבס. הציור שבפסיפס זהה משני צידיו משום שאבני הפסיפס בעלות צבע וגוון אחיד לכל אורכן ורוחבן.
נשות לא לכיבוש
"צריך לומר את זה, צריך לשיר את זה בצער
עוד לא למדנו כלום, כך התברר"
נבי מוסא מסגד-מבצר סגפני כמו מדבר וכמו אבן וכמו כעס.
סלאח אדין חלם שכאן נקבר משה רבנו ובמאה ה-12 נבנה האתר המקורי ע"י הסולטאן הממלוכי ביברס. מצידו בית קברות למאמינים שמבקשים להיקבר ליד משה.
בקיבוץ אלמוג אוכלים ארוחת צהריים. ככל שחולף הזמן, מפשירה האווירה, ונוצרות שיחות קטנות ובלתי צפויות שמגשימות את ה"ביחד" שלמענו מארגנים טיולים כאלו.
פסיפס מבית כנסת בעזה, עם השפעות זרות ויפות של פסל ומסכה
אצל השומרוני הטוב אני מבחין בערבי על החמור שעושה דרכו על הרכס מחוץ לאתר. מכל ההיסטוריה היהודית והנוצרית שאפשר לנשום כאן באוויר, כובשים אותי דווקא הצלילים והמילים העצובות של שלמה ארצי.
עבד הממהר
"השדה שלי, אני שלו, כמו פרי לעץ"
עבד הממהר
שלמה ארצי
מילים ולחן: שלמה ארצי
ליד הצומת יש מחנק מחמסינים ומאובך,
עבד על חמור אנחנו בתוך מכונית,
קח טמפו פעמיים גרעינים בזול בזול איש,
אומר עבד בעברית מלאת חצץ ואבנים.
"זמן צהוב" קורא גרוסמן למצב הרע,
"הכל פוליטיקה" אומר עבד הממהר.
הוא משוטט כמו ארנב מין מטרה נעה,
הוא משוטט מבית עד באר.
ליד הצומת יש מחנק מחמסינים ומאובך.
אין פה אהבה רק גללים של חמורים,
ערבים בלילה, מהירים, דקים כגומא,
השליכו רימונים, לא סל תמרים מדובללים.
אין כוח עוד בתל אביב ובקלקיליה.
"הכל פוליטיקה" אומר עבד הממהר.
שיבולים פורחות, אביב, ממש אידיליה.
ציוץ גובר מבית עד באר.
צריך לומר את זה,צריך לשיר את זה בצער
עוד לא למדנו כלום כך התברר.
"עם הזמן עוד תלמדו עלינו משהו יש צורך"
אומר עבד וממהר, שפוף ולא מתחרט.
"איך השמים שלכם הם כמו שלנו, הם כמו של עוד,
והשדה שלי אני שלו כמו פרי לעץ"
עם החמור עבר ליד באר המים,
כדור או אבן זה לא פייר,
פגעו בעבד הממהר.
הכל מבני אדם - לא משמים.
עוד לא למדנו כלום כך מתברר.
צריך לומר את זה,צריך לשיר את זה בצער
עוד לא למדנו כלום כך התברר.
