תבואו !

יום ששי בבוקר ואני מתקשר אל טלי. הם נשארים השבת בבאר שבע, ומייד היא מפצירה: "תבואו !"
וזה מין  "תבואו"  ספונטאני ובלתי מעובד שאין בו כלום חוץ מ "תבואו".
וזה מין  "תבואו"  רחב כזה, שמתפרש מכאן ועד סוף השבת.
וזה מין  "תבואו"  שנשמע כאילו על אף כל החברים וכל התוכניות הם פנויים ושמחים אלינו ובלבד שנבוא.

לכאורה ה "תבואו" הזה שייך לאיזה זמן ומקום כי הרי יש בו מסימני הזמן שהוא השבת הזו ומסימני המקום שהוא באר שבע. אבל למעשה הוא "תבואו"  בלי שום חומריות קונקרטית אלא הוא כעין מנגינה וצבע של כל המקומות והזמנים גם יחד.

פרחים

יום אחד בראשית פברואר, נסענו לירושלים, דרך כביש 395 היפיפה. הוא מתפתל בתוך חורש צפוף על צלע הר לאורך ואדי ומטפס לכיוון בריכת הסטף ממנה נשקפות מדרגות הטרסות היורדות לעמק ומנגד מתחם הדסה ועין כרם. ולאורך הדרך פה ושם, שקדיה לבנה או ורודה בפריחתה.

אחר כך אורית נסעה עם אילנה לכנס חינוכי ברומא, ואני ליוויתי אותה מהבית בין היתר מתוך זכרונות רומא המקסימה שלנו, בה בילינו ימים אחדים, לפני כארבע שנים.




בהיעדרה, עשיתי עם נילי טיול אל הדרום האדום. בתקופה זו הנגב המערבי מתכסה ירוק של שדות וחום של חריש, ומסביב לשטחים המעובדים, שטחי הבר שמחוץ לטווח המחרשה ובהם עשבי הבר ופה ושם סבך סברס שמזכיר שפעם רתחה הארץ הזאת מאש ומדם. אבל כעת זה נשכח בין הגבעות היפות. ועצים בודדים פה ושם, שדווקא בדידותם מדגישה אותם , ושמש אביב שאורה מציף ברכות - והכל ביחד, מקסים.



נכנסנו אל דרכי העפר שבין השדות המטופחים  והתרחקנו מבטון ואספלט והשמיים היו נקיים מקווים של חשמל. אחר כך נסענו אל חלקת הקבר של לילי שרון. הגבעה הייתה מכוסה במרבדי כלניות אדומות וביניהן פירחי שדה בסגול וצהוב ויד ביד טיפסנו לאיטנו על הגבעה.



בטיול עם נילי אורית הייתה חסרה לי וכשהיא חזרה הצעתי לה לחזור על אותו מסלול אבל דברים התגלגלו אחרת ובאחת השבתות, בדרך ליומהולדת שנה של שני, אצל ריבה ודוד הוריה של שירה, עברנו במנחת מגידו וטיילנו בין משטחי הכלניות הצבעוניות.
לצד כביש הסרגל, בתוך חורשת אקליפטוסים ששום דבר לא מייחד אותה, בחלקת בר סתמית שאינך מצפה למצוא בה דבר, מצאו להם הכלניות משכן, והן מכסות את השטח במרבדים של סגול וורוד ולבן וכחול ואדום.

במרץ, לפני שהאביב יברח לנו, נסענו לגבעת הרקפות  ליד תל שחר.

גבעות יפות מכוסות אורנים וצמחיית חורש ירוקה והכל מוצף רקפות.

פגשנו את חיים שפעם היה חבר בתל שחר והוא סיפר שבזמנו לא היה השפע הזה ולא ברור לו מה גרם לרקפות להתרכז דווקא כאן. זה מזכיר שגם "דרום אדום" היא תופעה חדשה יחסית. כמו תגובה מאוחרת של הפרחים שהפסקנו לקטוף, ובמשך שנים התארגנו בבטן האדמה למתקפת היופי הזו.

משם נסענו לתל שוכה וטיפסנו אל גבעת התורמוסים. פעם גבר כאן דויד על גולית, כי כמו בכל מקום בארץ המריבה הקטנטונת שלנו, תמיד בשכבה שמתחת מישהו נלחם במישהו ובדרך כלל עוד טיפה מתחת תוכל למצוא אחרים שהתכתשו וכן הלאה. ואולי זה מן משל שכזה שבו הפרחים מבשרים על פיוס בשוך הקרבות.

אני מנצל את פוסט הפרחים ומשלב בו תמונות אחדות מטיול חברים במסלולי נחל הג'ילבון ונחל דבורה ברמת הגולן.

התמונה של טלי בשדה הצהוב מצאה חן בעיניינו אז החלטנו לשים שם דוב ולעשות עוד תמונה.
                     

אבא אברהמלה

יום אחד נולדים הנכדים ומיד הם כובשים את מרכז הבמה ומתחילים בתהליך ההשתלטות על המרחב הציבורי ועל התודעה. כך קורה שאבא ואימא שמתאמנים כבר שלושים שנה על זהותם, מודחים בן לילה ממעמדם וילדיהם יורשים אותם במשפחה המורחבת והופכים במקומם ל"אבא" ו"אימא".
זו מן דחיפה קלילה למעלה, במעלה הדורות, שאין בה כובד ראש ותשומת לב, עד שאבא ואימא הישנים ממש קופצים על מעמדם החדש, כאלו אין זו הדחה אלא הכתרה ולא עוברים ימים רבים עד שהם עצמם מצקצקים זה לזה בחמדה "סבא" ו "סבתא".

והינה לאברהמלה, שנראה כאילו הוא סבא מאז ומעולם, ולאחרונה הוא אפילו סבא רבה מכל הכיוונים, הייתה עדנה והוא חזר והפך ל"אבא". כי אברהמלה, שאיבד כבר את עדנה שלו ואת דינה אחותו ועולם עצום של זיכרונות ומשאלות, מצא לאחרונה את אנטולי, כדי שיסייע לו להתנהל עם כל האובדנים האלה. ואנטולי זה, מלווה אותו בדאגה ובחיבה עד שבפיו ואולי אפילו מעט בלבו שב אברהמלה והפך ל "אבא". 
ונראה שגם אם אברהמלה מוקף בניניו, בנכדיו ובילדיו אין הוא מודר עוד מתוארו. כי בשביל אנטולי "אבא" יש רק אחד.

                                                    משחק רמי בשבת אחה"צ

סבא עופר וגילה

גילה ישנה אצלנו שלושה לילות.
אף פעם בעבר לא אירחנו בביתנו ולא התארחנו בבית חברים לשלושה ימים. 
היה נעים מאוד ונטול מאמץ. תחושת שלווה של חברות רבת שנים וקירבת נפש. בין היתר קראנו בקול את הסיפור הנפלא של ס. יזהר - "פורץ גדר ישכנו נחש" שבעבר הקראתי לאורית ולטלי.

בבוקר יום ראשון, נסעתי עם גילה לבקר את עופר - אבא של בועז. [בעלה של גילה וחברי מנוער שנפטר בפתאומיות ב 2002.]
הוא סיפר שהיו לו קשיי נשימה ובחילות והוא התקשה אפילו לחצות את הפרוזדור בבניין ורופאת גיל פז הפנתה אותו למיון. בבית החולים אשפזו אותו לשבוע וטרחו סביבו דוקטורים ופרופסורים ולא איתרו את סיבת המצוקה ושחררו אותו לסבלו.
אחר כך, המשיך עופר לספר, הוא ביקר בסטיקיית הכפר שם הוא נוהג לאכול בצהריים וסיפר למחמוד המלצר על מצוקתו. אמר לו פרופסור מחמוד שעליו לפתוח חלון ולמלא את חדרו באוויר צלול, ובמיוחד בלילה וכך עשה עופר ותוך ימים ספורים נעלמו קשיי הנשימה והבחילות והוא חזר להיות אותו זקן-צעיר כמקודם.

לפני שנים אחדות רצה עופר לעשות את מסלול חוצה ישראל כמין מסלול פיוטי של פרידה מן המולדת ואולי מן החיים עצמם. אורית ואני הלכנו לצידו בין צומת קורסי לעין גב. הוא במקלו ובשיער שיבתו הארוך, המשתלח אחריו מתחת לכובע קש, כמין משה שכזה, ואנחנו לצידו כרושמי קורות הימים, או לפחות קורות הימים שלו וגל נכדתו במאסף, ברכבה שהוא כעין ניידת טיפול וחילוץ אם חס וחלילה...  

בעין גב אכלנו יחד, וכיוון ששהינו בצימר בסביבה, שאלתי אם הוא רוצה שנבוא גם מחר להמשך המסלול.
"לא" הוא השיב לי מייד, כאילו די לו ממני לעת הזאת ובכלל וכאילו הוא מציע לי למצוא לי למחר מישהו אחר להיטפל אליו.
בזמנים הרחוקים, כשבועז גלאי ואני היינו מרבים לבוא לביתו לשעות של משחקי קנסטה, הוא היה מארח אותנו בנכונות אך ללא שימחה. הוא כמובן אהב לשחק איתנו ואהב שבאנו אבל התעקש להימנע מכל גילוי של שמחה לקראתנו והיה מקבל אותנו בקריאת הקרב הצרודה: " מנוולים, הגעתם ?". 
הוא אף פעם לא יזם מפגש, ואף פעם לא הודה שהמפגשים יחסרו לו אם ייפסקו. 
הקפיד על מצב נפשי של נכונות להיפגש ותו לא. 
ואכן, כשנפסקו המפגשים, רק חיכינו שהוא יציע לנו לקפוץ בהזדמנות. שיגלה איזה סימן קטן שאחרי מאות שעות ביחד, משהו חסר לו. לצערנו, לא היה חסר לו כלום, כך שנעלנו את החוויות שהתפרשו על פני חצי יובל, בקופסאות הזיכרונות שלנו, מבלי שיתקיים ולו איחוד אחד נוסף ללהקה. 
התחושה הזו של קירבה וזרות, של חיבה ודחייה חזרה אלי באותו יום בעין גב.

בשנים האחרונות אני רואה את עופר בעיקר באזכרות של בועז. אני תמיד שמח לקראתו ויושב אתו ומתעניין כל מיני התעניינויות. הוא כמובן משתף פעולה, ומספר ומסביר ומרצה ואני משיב ומתלוצץ וחש חביבות בלתי מוגדרת. ועם כל זאת אני יודע שמבחינתו אני יכול להימצא או לא להימצא וכמעט היינו הך.

מכל מקום, משעה שעופר עבר לבית גיל פז בכפר סבא רציתי לבקר אותו אבל לא הייתי בטוח אם הוא ישמח בי. ולמה שאטרח כדי למצוא שהוא שווה נפש אלי ואל הביקור שלי ? הבוקר, כשגילה עמדה לצאת מביתנו הצעתי לה שתבקר את עופר. היא השיבה לי אינסטינקטיבית - "אם תבוא איתי".

אספנו אותו ונסענו לקפה "קקאו". היינו ראשונים בקפה ועופר כדרכו סיפר והסביר והרצה ואני קידמתי את השיחה בשאלות והרהורים מפה ומשם וגילה גם.
בין היתר סיפר לנו שם את הסיפור על פרופסור מחמוד ועל כך שאחרי פרשת האויר שנכנס לחדר ומילא את ריאותיו וגירש את קוצר הנשימה והבחילות, הוא המשיך וניקה את גופו על ידי פליטות מכוונות של גזים עכורים מכל פתחי האוורור שלו. על כך סברתי, שהחלמה באמצעות נודות היא חידוש רפואי. 
בעניין אחר הסביר  שאם המוח צלול ולא ניזוק מתחלואי הזמן אזי האדם הולך ומזקין והולך ומחכים, ומזקין ומחכים עד לבלי די.  דבריו שימחו אותנו מאוד הן על שום החכמה הרבה שמן הסתם צברנו עד כה והן בזכות החכמה הנערמת בהמשך דרכנו.
אבל מעבר לצחוק, רעיונות אילו מפורטים ומנומקים בספרו הנפלא של הנוירופסיכולוג אלחנן גולדברג "פרדוקס החכמה" שהוא לדעתי ספר חובה לכל מתבגר ומתבגר יותר.

                                  


כשנפרדנו בשערי גיל פז, שאלתי אותו אם ירצה שאבוא לבקרו והוא הרעים: "תמיד !"
נזכרתי בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ המסתיים במילים :
"אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה,

ומה גם אנשים"

עם רוני ואייל בשיחה על ההורות

נפגשנו עם רוני ואייל בקונדיטוריה וילהלם בהוד השרון.
מפה לשם התעוררה השאלה, מהו מודל ההורות הראוי. ככלות הכל, גיל ששים לא יכול להיחשב מוקדם מידי לברור השאלה הזו.



אמרו, שצריך להתחשב בצרכים הספציפיים של הילדים הספציפיים ואני הסכמתי כמובן, אבל אמרתי שבלי קשר לילדים ראוי שיהיה לנו מודל שיתווה את היחסים שהיינו רוצים שיהיו לנו עם ילדינו. ואת המודל הזה, נצטרך להתאים בכורח המציאות למה שאפשרי ומתאים בנסיבות הספציפיות.
אמרו, שבכל מקרה יהיו מחיצות וגדרות שיפרידו בין הדורות ובין מה ששואלים עליו ובין מה שמדברים עליו ובטח ובטח בין מה שמייעצים עליו ובין מה שלא.
הסכמתי שאילו פני הדברים במציאות, שבה מוטבעים כל חסרונותינו וחולשותינו, והסכמתי לכך שעלינו לנהוג בעדינות ובהתחשבות ולא להיכשל כמאמר הפילים והחרסינה. 
אבל, הקשיתי, האם גם במודל האידאלי של ההורות, שלא מוטבעים בו חולשותינו, האם גם בו צריכים להתקיים, אותם מחיצות וגדרות ופער דורות ואיסורים.
אמרו, שזו דרכו של עולם שהורים הם הורים ויחסיהם עם ילדיהם מתוחמים להם שם, וחברים הם חברים והיחסים ביניהם מתוחמים בתחומים אחרים, וכן הלאה ולא רק שכך הם פני הדברים אלא גם ראוי הוא שכך יהיו פני הדברים.
אמרתי שהייתי רוצה, הכי הייתי רוצה, לפגוש את ילדי במפגש של אדם באדם. בלא גדרות וחציצה ובלא סמכות ואיסור ואולי אפילו בלא עבר ועתיד, אלא נקי מכל נקי כאדם באדם.
ועוד אמרתי שהתגלות האדם אינה יכולה להתקיים אלא במפגש אדם באדם, שממילא מקלף קליפות חיצוניות ויורד לשכבות עמוקות. ובלי התגלות שכזו, נותר האדם זר במסתור קליפותיו, רחוק ובלתי מושג, ונוגע בנגיעה רפה בלבד.
והייתה לי אי נוחות מסוימת הכרוכה בחזיון כל כך רחוק ומופשט שמשקיף על כולנו מן המרומים ואולי מפשיט אותנו ומצמצם אותנו ועולב בנו.
והתנחמתי שזו דרכו של אידאל וזו דרכנו.

יום הולדת 61

היום יום הולדתי. 
בבר המצווה שלי היו המון אנשים. אברהם הרצפלד שר - "שורו הביט וראו" והיה שמח. מאז חגגתי בצניעות, אם בכלל. עד לפני שנה. אז עשתה לי אורית הפתעה כשאירחנו בביתנו חברים לארוחת ערב חגיגית מאוד.
אבל ההפתעה הגדולה של הערב הייתה כשאורית הוציאה חבילה גדולה שלא היה לי שמץ מושג מה היא מכילה, ולא היה לי גם מושג מה יכול להיות בחבילה שישמח אותי. כי בעצם אין כמעט דברים שניתן לארוז אותם שיכולים לשמח אותי באמת.

לתדהמתי אורית פתחה את החבילה והוציאה ספר יפיפה שמאגד שירים שכתבתי. פעם ראשונה בחיינו שאורית עשתה משהו משמעותי מאחרי גבי. אצלנו זה מאוד לא מתקבל על הדעת, כי אני שותף הסוד של אורית והיא שותפת הסוד שלי. מתברר שבמשך חודשים, היא עסקה בסתר ב"מזימה" הזו.
זו כמובן הייתה המתנה הכי נפלאה שקיבלתי או שאקבל.

חוץ מזה משפחה וחברים טובים סבבו אותי בחום וברכו והיו דברים שברצינות ודברים שנוגעים ודברים של צחוק והכל נראה בעיני כשלם בתוך שלם.

                                       מזכרת מהחידון "מי מכיר את אבא?" שהכינה טלי

         הברכה של אורית כפי שצילמה עדי

למה בלוג ?

לפני כשנה יצאנו לשלושה חודשים למערב אמריקה. זה היה מסע שהתחיל בשבוע בוגאס ואחר כך נמשך על פני 11000 ק"מ במסלול מעגלי שעלה צפונה, בעיקר במערב, לצד האוקיינוס, עד קנדה. שם פנינו אל הרוקיס הקנדיים וירדנו חזרה דרומה, במרחק של כאלף ק"מ ממזרח לחוף דרך היילוסטון והפארקים של יוטה חזרה לוגאס, לשבוע נוסף.
את המסע הזה עשינו בקרוואן וליווה אותנו הבלוג שלנו - "מוגאס לוגאס ב-70 יום".

נוכחות הבלוג במסע, הפתיעה אותנו. 
מלכתחילה חשבנו שהוא יתארח אצלנו, וכמנהג אורח יאיר פנים לשנינו בהכרת תודה, ובעת הצורך יצמצם עצמו לפינתו הלא מורגשת. אבל בניגוד לציפיות, התברר לנו עד מהרה, שהבלוג אינו אורח אלא שותף אינטימי, שמחפש כל העת את נקודת המבט והקול המיוחד שלו. 
לא התכוננו לדומיננטיות כזו. התברר שנימוסיו מקולקלים והוא מתגרה פעם באורית ופעם בי ומעורר מדנים ובשלב מסוים שקלנו ברצינות לזרוק אותו מתוך הקרוואן. 
האינטנסיביות בקרוואן, אינה תיאור של התנאים, אלא המנגינה הפנימית של המסע. לאן שלא אפנה, תמיד אורית תהיה שם, ולאן שאורית תפנה, תמיד אני אהיה שם. וגם אם אנחנו חולקים קירבה ואהבה, בכל זאת צריך ללמוד להסתגל, וזה לוקח זמן וכרוך מידי פעם בחילוקי דעות ומתחים. כנגד זה רצוי לייצר איזה שהוא מרחב מעת לעת, שיאפשר לכל אחד להיות מעט לבד.
והינה, במקום לנסות להגדיל את המרחב בקרוואן, הכנסנו עוד שותף שהרבה את הצפיפות והיה מקור ללא מעט חיכוך.
בפוסט "גילה" ניסינו לבחון את מקור הבעייתיות של הבלוג ולברר מה האופי והגוון של הקול שבו אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו. בוודאי לא פענחנו את כל הקשיים, אבל עצם השיחה שיפרה את הרגשתנו ומאז הייתה הרבה יותר הרמוניה. אי ההבנות נעלמו כמעט לגמרי וככל שהתקדמנו במסע, התאהבנו בבלוג. 
בשנה שחלפה, חזרנו אליו הרבה פעמים. תיקנו והוספנו או הורדנו תמונות, ובעיקר - קראנו ונהנינו וטפחו בנו געגועים למסע בקרוואן המתוכנן לנו למזרח אמריקה בסתיו 2015.
יום אחד נפל אצלנו האסימון.
פתאום הבנו שיש מקום לבלוג בחיים שלנו גם בלי קשר לטיול. תמיד חשבנו שהחיים שלנו הם מסע יפה ולפעמים אפילו מרתק, גם כשאנחנו לא נוסעים לשום מקום. וכעת הבנו שהמראות בדרך והמחשבות וההתהוות בכללותה ראויים מבחינתנו למחשבה נוספת ולעיבוד לסיפור דברים שילווה אותנו, לפעמים. 
מעיין יומן אישי וזוגי שאין בו חוקיות קבועה או סדר מכל סוג ולעתים אתה משיח בו את הדברים האילו או ההם, ולעתים אתה מניח לו על מקומו והולך לך לדרכך.
אז בשעה טובה, הינה אנחנו על הדרך.
בעיקרם נכתבים הדברים למעננו, אבל אם מישהו מיקירינו יהיה מעוניין להצטרף אלינו לקטעים מן המסע, או לשתף בבלוג הזה בקטעים מהמסע שלו, או סתם לומר דבר מה, כמובן נשמח בו.