לפני כשנה יצאנו לשלושה חודשים למערב אמריקה. זה היה מסע שהתחיל בשבוע בוגאס ואחר כך נמשך על פני 11000 ק"מ במסלול מעגלי שעלה צפונה, בעיקר במערב, לצד האוקיינוס, עד קנדה. שם פנינו אל הרוקיס הקנדיים וירדנו חזרה דרומה, במרחק של כאלף ק"מ ממזרח לחוף דרך היילוסטון והפארקים של יוטה חזרה לוגאס, לשבוע נוסף.
את המסע הזה עשינו בקרוואן וליווה אותנו הבלוג שלנו - "מוגאס לוגאס ב-70 יום".
נוכחות הבלוג במסע, הפתיעה אותנו.
מלכתחילה חשבנו שהוא יתארח אצלנו, וכמנהג אורח יאיר פנים לשנינו בהכרת תודה, ובעת הצורך יצמצם עצמו לפינתו הלא מורגשת. אבל בניגוד לציפיות, התברר לנו עד מהרה, שהבלוג אינו אורח אלא שותף אינטימי, שמחפש כל העת את נקודת המבט והקול המיוחד שלו.
לא התכוננו לדומיננטיות כזו. התברר שנימוסיו מקולקלים והוא מתגרה פעם באורית ופעם בי ומעורר מדנים ובשלב מסוים שקלנו ברצינות לזרוק אותו מתוך הקרוואן.
האינטנסיביות בקרוואן, אינה תיאור של התנאים, אלא המנגינה הפנימית של המסע. לאן שלא אפנה, תמיד אורית תהיה שם, ולאן שאורית תפנה, תמיד אני אהיה שם. וגם אם אנחנו חולקים קירבה ואהבה, בכל זאת צריך ללמוד להסתגל, וזה לוקח זמן וכרוך מידי פעם בחילוקי דעות ומתחים. כנגד זה רצוי לייצר איזה שהוא מרחב מעת לעת, שיאפשר לכל אחד להיות מעט לבד.
והינה, במקום לנסות להגדיל את המרחב בקרוואן, הכנסנו עוד שותף שהרבה את הצפיפות והיה מקור ללא מעט חיכוך.
בפוסט "גילה" ניסינו לבחון את מקור הבעייתיות של הבלוג ולברר מה האופי והגוון של הקול שבו אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו. בוודאי לא פענחנו את כל הקשיים, אבל עצם השיחה שיפרה את הרגשתנו ומאז הייתה הרבה יותר הרמוניה. אי ההבנות נעלמו כמעט לגמרי וככל שהתקדמנו במסע, התאהבנו בבלוג.
בשנה שחלפה, חזרנו אליו הרבה פעמים. תיקנו והוספנו או הורדנו תמונות, ובעיקר - קראנו ונהנינו וטפחו בנו געגועים למסע בקרוואן המתוכנן לנו למזרח אמריקה בסתיו 2015.
יום אחד נפל אצלנו האסימון.
פתאום הבנו שיש מקום לבלוג בחיים שלנו גם בלי קשר לטיול. תמיד חשבנו שהחיים שלנו הם מסע יפה ולפעמים אפילו מרתק, גם כשאנחנו לא נוסעים לשום מקום. וכעת הבנו שהמראות בדרך והמחשבות וההתהוות בכללותה ראויים מבחינתנו למחשבה נוספת ולעיבוד לסיפור דברים שילווה אותנו, לפעמים.
מעיין יומן אישי וזוגי שאין בו חוקיות קבועה או סדר מכל סוג ולעתים אתה משיח בו את הדברים האילו או ההם, ולעתים אתה מניח לו על מקומו והולך לך לדרכך.
אז בשעה טובה, הינה אנחנו על הדרך.
בעיקרם נכתבים הדברים למעננו, אבל אם מישהו מיקירינו יהיה מעוניין להצטרף אלינו לקטעים מן המסע, או לשתף בבלוג הזה בקטעים מהמסע שלו, או סתם לומר דבר מה, כמובן נשמח בו.
את המסע הזה עשינו בקרוואן וליווה אותנו הבלוג שלנו - "מוגאס לוגאס ב-70 יום".
נוכחות הבלוג במסע, הפתיעה אותנו.
מלכתחילה חשבנו שהוא יתארח אצלנו, וכמנהג אורח יאיר פנים לשנינו בהכרת תודה, ובעת הצורך יצמצם עצמו לפינתו הלא מורגשת. אבל בניגוד לציפיות, התברר לנו עד מהרה, שהבלוג אינו אורח אלא שותף אינטימי, שמחפש כל העת את נקודת המבט והקול המיוחד שלו.
לא התכוננו לדומיננטיות כזו. התברר שנימוסיו מקולקלים והוא מתגרה פעם באורית ופעם בי ומעורר מדנים ובשלב מסוים שקלנו ברצינות לזרוק אותו מתוך הקרוואן.
האינטנסיביות בקרוואן, אינה תיאור של התנאים, אלא המנגינה הפנימית של המסע. לאן שלא אפנה, תמיד אורית תהיה שם, ולאן שאורית תפנה, תמיד אני אהיה שם. וגם אם אנחנו חולקים קירבה ואהבה, בכל זאת צריך ללמוד להסתגל, וזה לוקח זמן וכרוך מידי פעם בחילוקי דעות ומתחים. כנגד זה רצוי לייצר איזה שהוא מרחב מעת לעת, שיאפשר לכל אחד להיות מעט לבד.
והינה, במקום לנסות להגדיל את המרחב בקרוואן, הכנסנו עוד שותף שהרבה את הצפיפות והיה מקור ללא מעט חיכוך.
בפוסט "גילה" ניסינו לבחון את מקור הבעייתיות של הבלוג ולברר מה האופי והגוון של הקול שבו אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו. בוודאי לא פענחנו את כל הקשיים, אבל עצם השיחה שיפרה את הרגשתנו ומאז הייתה הרבה יותר הרמוניה. אי ההבנות נעלמו כמעט לגמרי וככל שהתקדמנו במסע, התאהבנו בבלוג.
בשנה שחלפה, חזרנו אליו הרבה פעמים. תיקנו והוספנו או הורדנו תמונות, ובעיקר - קראנו ונהנינו וטפחו בנו געגועים למסע בקרוואן המתוכנן לנו למזרח אמריקה בסתיו 2015.
יום אחד נפל אצלנו האסימון.
פתאום הבנו שיש מקום לבלוג בחיים שלנו גם בלי קשר לטיול. תמיד חשבנו שהחיים שלנו הם מסע יפה ולפעמים אפילו מרתק, גם כשאנחנו לא נוסעים לשום מקום. וכעת הבנו שהמראות בדרך והמחשבות וההתהוות בכללותה ראויים מבחינתנו למחשבה נוספת ולעיבוד לסיפור דברים שילווה אותנו, לפעמים.
מעיין יומן אישי וזוגי שאין בו חוקיות קבועה או סדר מכל סוג ולעתים אתה משיח בו את הדברים האילו או ההם, ולעתים אתה מניח לו על מקומו והולך לך לדרכך.
אז בשעה טובה, הינה אנחנו על הדרך.
בעיקרם נכתבים הדברים למעננו, אבל אם מישהו מיקירינו יהיה מעוניין להצטרף אלינו לקטעים מן המסע, או לשתף בבלוג הזה בקטעים מהמסע שלו, או סתם לומר דבר מה, כמובן נשמח בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה