גשרים

גשרי ברכה שהיו

קמלו

וגשרי ברכה שקיוו

יבשו

ועלה

ענן של אבק

והאופק נשחק.

ושוב החוץ נמלא אור

לפעמים

ויש גשרים חדשים

אך האופק ההוא 

עוד שומר

על ענן האבק

והסוד.

רשע מה הוא אומר ?

"רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם..... לכם ולא לו ! ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל - כפר בעקר !"

זו שאלת הזיקה של אדם אל הזולת. האם הוא זר ופטור מן הנשיאה בעול או חלק  מן הכלל ושותף למשימה. ואין דרך לשרטט את קווי המתאר של הקרבה והזרות אלא, אלו מתווים של הנפש שהיא משרטטת בעצמה.
נדמה שמתוך השאלה הזו עצמה, צומחת התפיסה המוסרית של האדם המבוססת על זיקות של קירבה. כי בהעדר זיקה אין מחויבות ואין אכפתיות וממילא אין מוסר. בהעדר קירבה שולטת זרות ויחס אינסטרומנטלי שאינו יכול להצמיח חובה מוסרית.
ורשע מה הוא עונה ?....  מה בכך !
ואתה השב לו שהזיקות הם גשרים של הנפש שמחברות אותה אל נפשו של הזולת ואל העולם בכללותו ובלי הגשרים נהיה לאי בודד.
אמור מעתה, שאין לנו משימה נעלה יותר ומשמעותית יותר מאותו חינוך עצמנו וחינוך ילדינו לחיים בזיקה.

משמעות ליל הסדר

בליל הסדר אומרים: "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" כלומר, עלינו להשתדל לחוש את הזיקה האינטימית והחיה, בינינו לבין ההיסטוריה הפיזית והרוחנית של עמנו. ההחייאה של הזיכרון והקירוב שלו נעשים באמצעות הסיפור - ההגדה. וכאשר עולה הדבר בידינו, ושורה עלינו אותה התרוממות רוח חגיגית, זה גם הרגע הנכון ל - "והגדת לבנך" כלומר לנסות לקשר ולהדביק את ילדינו באותה זיקה מיוחדת.
אבל לפני שליל הסדר מחבר אותנו אל עמנו ועברנו, הוא קושר אותנו זה לזה, במסגרת המשפחה המורחבת.
כי הרי, אלמלא ליל הסדר וראש השנה, שהם מעגל המסובים שלנו שנה אחר שנה, היינו כמעט זרים זה לזה. ולא רק שליל הסדר מלכד אותנו לכלל משפחה, אלא הוא גם הראשון לבשר לנו, כאשר הילדים גדלים ומוקמות משפחות חדשות, שהינה נפרם לו המעגל המשפחתי שלנו, שליווה אותנו כמה עשורים, ובמקומו נובטים ויוצאים לדרך מעגלי קירבה ומעגלי משפחה חדשים.
בשנים אלו נפרם אצל אורית אותו מעגל ישן אשר במסגרתו היא חגגה את ליל הסדר וראש השנה, יחד עם הוריה דודיה ובני דודיה במשך יובל שנים. אני מרגיש שגם ימיו של המעגל שלנו הסובב סביב נילי רוחלה ומירלה הולכים וקרבים. ההרגשה הזו, הופכת אותו, כל עוד אנו אוחזים בו, ליקר ומרגש. כאשר הוא יחדל להתקיים, הוא ימשיך ללוות אותנו בלילות הסדר כזיכרון בתוך זיכרון וסיפור בתוך סיפור.

כשבובר בכה

שבת לפנות ערב אצל אבא אברהמלה. התריסים אל הרחוב פתוחים לרווחה ואור עדין של בין ערביים ממלא את החלל. אנחנו שבים ומסכמים עם אבא שהשנה הגיעה רק עונת החורף בעוד החורף עצמו שכח לבוא ולפיכך שורר אצלנו כל העת - אביב. כולנו שבעי רצון מכך שהאוויר כעת לא חם ולא קר ולא יבש או לח אלא נעים וממוצע, כך שאיננו צריכים ללבוש או להסיר דבר אלא יכולים פשוט לשבת לנו אל מול החוץ וליהנות. אחרי שמסכמים את ענייניי מזג האוויר החביבים כל כך על אבא, פורשים על השולחן את מפת הקלפים הירוקה שזוכרת את אימא עדנה ואת האורחים שגדשו את הבית במפגשי שישי של הקלפים, ויושבים לשחק רמי.
הידיים של אבא זריזות מאוד וחוט המחשבה שלו שזור היטב ומיד אחרי שהקלפים מסודרים אצלו ביד הוא פותח באותו ניגון חסידי שלו - "אחינו הנהג....". אחרי נסיעה קצרה עם אחינו הנהג אנחנו מסיטים את אבא אל "פסגת הר הצופים" ואל "גשר צר מאוד" . מכאן ואיילך אנחנו שרים בכוונה רבה במשך כל הערב את שירי אותם זמנים, שמנגינתם שמורה בלבו של אבא והמילים שלהם חוזרות אליו לרגעים ומתחברות לסיפורים מהימים הרחוקים.
בנסיעה הביתה אנחנו אומרים שעוד נתגעגע אל ערבי שבת עם אבא, ומסכמים בהתפעלות, שאם בובר היה נוכח בדיאלוג שאנחנו מייצרים עם אבא באמצעות קלפים ושירים, הוא היה בוכה.