בליל הסדר אומרים: "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" כלומר, עלינו להשתדל לחוש את הזיקה האינטימית והחיה, בינינו לבין ההיסטוריה הפיזית והרוחנית של עמנו. ההחייאה של הזיכרון והקירוב שלו נעשים באמצעות הסיפור - ההגדה. וכאשר עולה הדבר בידינו, ושורה עלינו אותה התרוממות רוח חגיגית, זה גם הרגע הנכון ל - "והגדת לבנך" כלומר לנסות לקשר ולהדביק את ילדינו באותה זיקה מיוחדת.
אבל לפני שליל הסדר מחבר אותנו אל עמנו ועברנו, הוא קושר אותנו זה לזה, במסגרת המשפחה המורחבת.
כי הרי, אלמלא ליל הסדר וראש השנה, שהם מעגל המסובים שלנו שנה אחר שנה, היינו כמעט זרים זה לזה. ולא רק שליל הסדר מלכד אותנו לכלל משפחה, אלא הוא גם הראשון לבשר לנו, כאשר הילדים גדלים ומוקמות משפחות חדשות, שהינה נפרם לו המעגל המשפחתי שלנו, שליווה אותנו כמה עשורים, ובמקומו נובטים ויוצאים לדרך מעגלי קירבה ומעגלי משפחה חדשים.
בשנים אלו נפרם אצל אורית אותו מעגל ישן אשר במסגרתו היא חגגה את ליל הסדר וראש השנה, יחד עם הוריה דודיה ובני דודיה במשך יובל שנים. אני מרגיש שגם ימיו של המעגל שלנו הסובב סביב נילי רוחלה ומירלה הולכים וקרבים. ההרגשה הזו, הופכת אותו, כל עוד אנו אוחזים בו, ליקר ומרגש. כאשר הוא יחדל להתקיים, הוא ימשיך ללוות אותנו בלילות הסדר כזיכרון בתוך זיכרון וסיפור בתוך סיפור.
אבל לפני שליל הסדר מחבר אותנו אל עמנו ועברנו, הוא קושר אותנו זה לזה, במסגרת המשפחה המורחבת.
כי הרי, אלמלא ליל הסדר וראש השנה, שהם מעגל המסובים שלנו שנה אחר שנה, היינו כמעט זרים זה לזה. ולא רק שליל הסדר מלכד אותנו לכלל משפחה, אלא הוא גם הראשון לבשר לנו, כאשר הילדים גדלים ומוקמות משפחות חדשות, שהינה נפרם לו המעגל המשפחתי שלנו, שליווה אותנו כמה עשורים, ובמקומו נובטים ויוצאים לדרך מעגלי קירבה ומעגלי משפחה חדשים.
בשנים אלו נפרם אצל אורית אותו מעגל ישן אשר במסגרתו היא חגגה את ליל הסדר וראש השנה, יחד עם הוריה דודיה ובני דודיה במשך יובל שנים. אני מרגיש שגם ימיו של המעגל שלנו הסובב סביב נילי רוחלה ומירלה הולכים וקרבים. ההרגשה הזו, הופכת אותו, כל עוד אנו אוחזים בו, ליקר ומרגש. כאשר הוא יחדל להתקיים, הוא ימשיך ללוות אותנו בלילות הסדר כזיכרון בתוך זיכרון וסיפור בתוך סיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה