יום רביעי, 30 באפריל 2014

והגדת לבנך ?

ושאינו יודע לשאול ?
את פתח לו. שנאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

שניים הם שאינם יודעים לשאול: זה שאינו שואל ואף על פי כן רוצה לשמוע וזה שאינו שואל ואינו מעוניין לשמוע.
ובכן, אייך פותחים למי שאינו רוצה לשמוע ?
קריאת ההגדה היא בבחינת "והקראת לבנך" ואינה מתעלה לשיחת ולימוד ההגדה שהם אותו "והגדת לבנך". ונפשם של רבים קצרה אפילו בקריאת ההגדה, שמבחינתם, אינה אלא שער שחייבים לעבור בו בדרך אל הקניידלך. ולא כל שכן, שיחת ההגדה שמרחיבה את הטקסט ומבארת אותו ומחברת אותו להקשרים מגוונים, והיא מעין טרחנות על טרחנות.
מה עושים ?
ובכן, ההגדה אינה הזדמנות לקריאה בקול, אלא הזדמנות לשיחה. ושיחה מתפתחת רק כאשר אנשים מעוניינים להקשיב זה לזה. כלומר, כאשר הם מעניינים אחד את השני.
מכללה שאם אתה מסובה בחברת מסובים שאינך מעניין אותם, אל תנסה לפתוח להם אלא דחוף חוטמך להגדה וקרא בחיפזון בדרככם אל הקניידלך.
מן הסתם, שם יימצא לכם העניין המשותף.

אם כן, מה השתנה בלילה הזה ?
אמור מעתה - כלום לא השתנה בלילה הזה.
שאם בכל הלילות אין דעתנו  נתונה זה אל זה, אלא אל הקניידלך - אף בליל הסדר כך !
ואם בכל הלילות דעתנו נתונה זה אל זה - אף בליל הסדר כך !

יום ראשון, 27 באפריל 2014

זיכרון ושכחה ביום השואה

השואה, העבדות במצרים והגדת ליל הסדר, אשר עשה לך עמלק וכד', כולם אירועים וחוויות בתולדות עמנו המקדשים את הזיכרון. הזיכרון עשה לעצמו יחסי ציבור וזכה לתדמית מצוינת ואילו השכחה - נשכחה.

פרופ' יהודה אלנקוה אשר היה בן עשר כשנלקח לאושוויץ, כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?" 


אלנקוה מוסיף ומזכיר לנו את דברי ג'פרסון:
"ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד. דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה."

אלנקוה שמתמחה בהיסטוריה של המדעים והרעיונות ומן הסתם רוכש כבוד רב להיסטוריה, שאינה אלא צורה מסודרת של זיכרונות, קורא כאן תיגר על חלק ממכלול הזיכרון שלנו ודווקא על החלק המקודש לנו ביותר. וקולו שמן הסתם היה נבלע ואובד בין רעשי הרקע של ההבלים למיניהם הנשמעים בזירה הציבורית, נשמע בקול צלול ורועם בין היתר משום שאלנקוה עצמו קנה לו באושוויץ את הזכות שהציבור יקשיב לו.
ובכן, לזכור או לשכוח ? 
ובצורה מעודנת יותר - מתי העת לזכור מתי העת לשכוח ?
ניצול שואה שזיכרונותיו מענים ומאימים לבלוע אותו, אולי מייחל לשיכחה. אבל עם שחוזר מן המשרפות - למה הוא מייחל ?

אנחנו בעד הזיכרון. 
אנחנו גם בעד לחשוב כיצד מעבדים את הזיכרון הזה לתורת חיים.

הפרקים האפלים בהיסטוריה היהודית, והשואה, הותירו לנו צוואה כפולה: 
ראשית - להיות חזקים.
שנית - להיות טובים. זה לזה וכלפי שכנינו וכלפי כל אדם. 
נראה, שאימצנו את הצוואה הראשונה והזנחנו את השנייה.
ביום השואה ראוי להזיל דמעות על משרפות אושוויץ וגם על מה שלא למדנו מהן.












יום ראשון, 20 באפריל 2014

בפסח הזה

סמוך לפני פסח אנחנו יוצאים לטראק שלנו שמתחיל בגלידה אריה עם כדור אחד בשני צבעים ונמשך בחוף של הרצליה. רוח חזקה של סתיו נושבת כאן באמצע האביב, ומביאה לים גלים וגולשים שחותכים את הים במסילותיהם וצובעים את השמיים.




















לפני ליל הסדר נפגשנו ליד קברו של מיכה שהיו לו תפקידים מוגדרים במשפחה ועכשיו תפקידיו - מיותמים ואינם אלא זיכרון חם שאנחנו מעלים  מעברנו בחיוך.
לקראת ליל הסדר חילקנו פירקי קריאה וסוגיות לביאור בהגדה, ובליל הסדר אורית הייתה איתנו בפעם הראשונה ונילי הרגישה טוב, וביחד עם רוחלה, דודי, און ותמר עידו והגר, ויעלי וטלי הגדנו ופרשנו לילדינו ועם ילדינו וקראנו ושרנו ויצרנו את ה"יחד" אשר הוא תנאי לסיפור יציאת מצריים והוא בעצם, העונג של הסדר.

בפסח הזה חזרנו אל עגנון ואל "תמול שלשום" שאורית מקריאה לנו במרפסת של שירה ויואב ובמרפסת שלנו או כסיפור השכבה במיטה, ואני מקריא לנו בסלון של גילה מול המפרץ. ותוך כדי ובין לבין קטעי חייו של יצחק קומר החלוץ, אנחנו משיבים אל החיים את התקופה ומספרים ביציאת מצריים השנייה ובעלייתם ארצה של סבא שמואל יבנאלי וסבא דוד בנדרסקי ובדברי ימיהם וימי התקופה.

                    סבא שמואל וחבר בבגדי פועלים ב - 1910



בחג, כמנהג המסורת, אכלנו עם כל המשפחה אצל ריבה ודוד. לכבוד החג הבאנו להם מתנה תמונה. הדפס גדול שמאוד מצא חן בעינינו ואשר מיסגרנו מחדש.
בפסח הזה כצפוי, התארחנו אצל גילה והלכנו לבקר במקדש הבהאים שהיה סגור לביקורים ופתוח לתצפית.


                                                        אורית וגילה במשקפי שמש ב - 2014



והיינו במוזיאון מאנה הסמוך והתווכחנו אם הדיוקן של.....    מגלה חלפן כספים ערמומי [לפי פרשנותה של גילה], או מציג דווקא איש חזק ונחוש המיטיב לראות את העתיד מבעד להווה [לפי פרשנותו של הצייר]. לאורית הוא דווקא הזכיר את ביאליק...


ואהבנו את הדיוקן של חיים אתר שהקים את המוזיאון בעין חרוד, ומדיוקנו ניבט אדם תמים נטול אינטרסים וכוחניות ומבטו תוהה אם גם לאנשים כמוהו יש מקום. [לפי פרשנות עממית] וחייכנו כשמעבר לאותה פרשנות עממית ראינו בדיוקן את דמות הנבעך. [לפי פרשנות של אורית ]



אחר כך ישבנו שעתיים בקפה הכפיות לצד חלון המשקיף אל הנמל והמפרץ, שמספקים תמיד יופי ועניין חדש למרות שהם כאילו נחים להם, במיוחד בשעות הצהריים שבהם הכל עומד, כמו ציור במסגרתו.
אז אספנו את חיותה ונסענו לשער פלמר שדרכו נכנסו ארצה מאות אלפי יהודים כשהגיעו לנמל חיפה. ישבנו שם בפאב העוגן, שהזכיר לנו את הפאבים באירלנד בהם היינו עם גלאי וצוק ואורית גילור, וגילה הזמינה סנדביץ רוסטביף שנראה כמו הסנדביץ הכי טעים בעולם, ואנחנו קינאנו והסתפקנו בפלטה של גבינות שנראתה כמו עונש.
בערב היה עלינו להקדים אל המיטות כי למחרת חיכתה לנו השכמה  בחמש ונסיעה ארוכה לרמה לטיול אליו נרשמנו מזמן. לפעמים תוכנית טובה מרחוק הופכת להרבה פחות ידידותית מקרוב, מה עוד שכל כך נעים לישון בבוקר והדרך לרמה ארוכה וצפוי היה שניקלע לחום שימיס את שארית ההנאה, אם בכלל.
החסרונות האלו מזכירים לנו שבעצם השינה הכי טובה מגיעה בבוקר, ואפשר לטייל על כתף הכרמל שמעבר לכתף שלנו ובכלל - עדיף לנו ואדי קטן שובב ומוצל על פני עומס החום וההליכה שצפויים לנו בצהריים ברמה. לפיכך אנחנו מציעים להפעיל את "תרגיל 17" הטוב, שאחראי אצלנו על שינויים בלתי צפויים בעלילה, ואפילו אין כבר צורך בהצבעה על השינוי כי ברור שהפתקים כולם יצביעו לכיוונו של ואדי לוטם, בו אנחנו מבלים למחרת ארבע שעות קסומות.

                  תאנה יפה אחת שאיכשהו הגיעה לואדי לוטם







נכנסים לואדי מאחרי גן האם, במרכזו ההומה של הכרמל ועוברים ליד גן החיות ומתנתקים מהציביליזציה והולכים בואדי מוצל וקריר, בלב סבך ירוק ומיד נדמה לנו שאנחנו במקום הכי נעים והכי נכון בארץ, מה עוד שבתרמיל שלנו ישנם הסנדוויצ'ים שהכינה חיותה ומיני פירות. וככה, ככל שהוואדי משתפל - מתרומם מצב הרוח ובלבנו מתנגנת אותה הדרך הארוכה והרבה מימי ילדות.
בהמשך עושים הפסקות אוכל ומנוחה ומשוחחים על המציאות והצללים שאנו מטילים עליה לפעמים ועל דברים אווריריים וחייכניים יותר, ואני קורא ל "טאטא" בקול גדול כמנהג החסידים בטבע, אבל לשם שינוי, לא בשל אותו הצער בחיים אלא בשל יופיים.



















ואדי לוטם שלקח אותנו מן העיר, מחזיר אותנו בסיומו אל אותה העיר רק מלמטה, שם אנחנו תופסים מונית ובדרך כמעט פותחים עם הנהג עסק להשכרת כלבים לטיולים. מגיעים לבודהה-בורגר שבכרמל, וכולנו נהנים ממטבח צמחוני מקצועי ולפרידה אנחנו מקנחים בגלידריה סמוכה.
                                                                           חזרה בבית


למחרת, עובר עלינו יום שישי שקט ולפנות ערב אנחנו עושים הליכה לפארק שלנו ברעננה שכל פעם נראה יפה יותר.
                                                                          רימון בפריחתו
































בשבת יש לי יומולדת. בבוקר באות אלינו עדי ואמה אשר הולכות עם אורית לבלות בפארק רעננה.





לקראת הצהריים חוזרות המתוקות, רק שעדי מתוקה ועייפה מאוד ואמה מתוקה וערה מאוד. לפיכך בעוד עדי נרדמת במיטה של אמה, קופצת אמה במיטה שלנו כמו על טרמפולינה. זה מזכיר לי את המיטות ב"תמול שלשום" ש"נהגו לשמוט את בעליהן" אבל האנרגיה והשמחה הילדותית שמניעה את אמה בקפיצותיה, מדבקת ואני נהנה איתה ביחד. אחר כך אורית ואמה צופות במיטה בסרט ילדים ואני מגיע ומבקש להצטרף וכשאני שואל אם יש מקום אמה מזדרזת ומשיבה: "לא !". לא ברור לנו אם מדובר בשעה של אמה וסבתא או שאמה אוהבת לפעמים להפתיע ב- "לא !" כדי להזכיר ששום דבר אינו מובטח מראש, או שהוא בדיוק אותו ה"לא !" ההוא -







כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן". 


כשאורית קוראת את הקטע היא מספרת שגם כשהיא הגיעה לחדר השינה ושאלה את אמה אם יש מקום היא קיבלה בהתחלה את אותו ה "לא !" כך או כך, אמה מתרצה לנו ושלושתנו שרועים על המיטה וצופים ב"רינת ויויו" וכיף לנו מאוד.

לפנות ערב, כמידי לפנות ערב בשבת, אנחנו פורשים את המפה הירוקה אצל אבא אברהמלה ויושבים לערב של רמי ושירה, המופרע מידי פעם כשאברהמלה מתחיל לשרוק נעימה כלשהי ואנחנו מצטרפים אליו למקהלה שורקת. חוץ מזה, מזגו של האביב נעים לנו מאוד, ודלתות התריס הסמוכות לשולחננו פתוחות לרווחה כך שאנחנו מלווים את הערביים בהחשיכם ואת את הסתלקותה של השבת.



מאברהמלה אנחנו נוסעים למסעדה ביפו לארוחת ערב עם נילי יוני טלי ודור שזומנה לכבוד היומולדת שלי. כבר בתחילת המפגש אני מספר שיש לי הודעה משמחת וכשכולם קצת נדרכים אני מספר להם שגיליתי דרך להציל את האנושות. כמובן שמיד משתררת שמחה רבה וכולם רוצים לשמוע פרט או שניים על האפליקציה הזאת. אני מסביר שיש אצלנו בכדור הארץ בעיה של התפוצצות האוכלוסין ונדלן ומשאבים מוגבלים וגם ההתנהלות שלנו כאן מאז ומעולם היא לא מי יודע מה. כמענה לתחלואים האלו אני מציע לגרור את כוכב הלכת נגה הסמוך אלינו, שהוא כמו אח תאום שלנו מבחינות רבות, ולהרחיק אותו מעט מן השמש החורכת כך שינוע במעגלו בקרבתנו וייהנה ממזג אויר שוחר חיים. אחר כך אפשר להסיט אליו כמה סלעים של קרח כדי שיפשירו על פניו לימים ואגמים, כמו שקרה אצלנו פעם, ואז לא נותר לנו אלא להזריע את הארץ דשא עשב מזריע זרע, ועץ פרי עושה פרי למינהו, ולבחור בקפידה מעט שרץ נפש חיה למים ועוף מעופף על פני רקיע השמים וחיה ובהמה הרומשת על הארץ ולהעביר אותם בתיבות מעופפות אל גן העדן החדש בנגה, ולהתחיל הכל מהתחלה מבלי אכול שנית מעץ הדעת טוב ורע. 
כולם מאוד מרוצים ונושמים בהקלה ורק יוני שהוא ספקן כרוני שואל איך קשורה  האפליקציה לסיפור ואני מסביר שבאמצעותה נוכל להתחיל למכור חלקות בנוגה. 
אחר כך  שואלת אותי טלי מה השתנה לי בשנה הזאת, ולמרות הפשטות הטבעית של השאלה היא נעימה לי מאוד, אולי משום שנדמה לי שיש מסביב איזו נכונות שלא להסתפק בשאלה אלא להקשיב אפילו לתשובה. אני שב ומספר על ההתנסות המיוחדת שלי כעוזר הוראה של אורית ועל הציפייה לקראת השנה הבאה ואחר כך אני מספר על השתלמות שעשיתי השנה במדעי היהדות וטלי מקשה בקשר להבדל בין לימודי יהדות ללימודי מדעי היהדות אבל לפני שאני מספיק לארגן את התשובה מתפרץ יוני ושואל כיצד ניתן להסביר את המקרים בהם צדיק ורע לו ורשע שטוב לו. מכאן ואיילך מתפתחת לה שיחה תוססת, שדור מתבל אותה בתפישה שלו בדבר הקרמה הטובה שמחזירה אנרגיות חיוביות וגם מפנה את תשומת ליבנו לכך שהמקרים בהם צדיק ורע לו הם מעטים ומקבלים זרקור חזק הגורם לנו לחשוב שהם הרבה יותר נפוצים. ואני מתרווח לי בנחת עם אורית ורואה את הילדים ואת נילי שנראית נפלא משוחחים בעניין רב על הנושאים הנפלאים האלו. 
בשלב מסוים אני חוזר אל השיחה ומספר במסגרת פרשת צדיק ורע לו, על איוב על השטן ואלוהים ועל רעי איוב ושוב יש הענות רבה והשיחה קולחת עוד זמן רב אחרי שהסתיימה הארוחה. 
משם אנחנו עולים בשביל אל כיכר קדומים וטלי מחזיקה לנילי יד אחת ואני בשנייה ונראה שזו אחיזה של חום כי תנועתה של נילי קלה ומצב רוחה מצוין כאילו לא הייתה המחלה. בכיכר יושבים סביב שולחן ואוכלים גלידה איטלקית והכל נראה כמו סיום קסום ליומולדת.
ביום שני, בערב החג, אנחנו שוב אצל אברהמלה עם הקלפים והשירים והערביים, ואחר כך אצל נילי ויוני עם אורז ושעועית וקציצות דג נפלאות שאורית הכינה והביאה, וגם עם המכתב לטלי שמתקבל אצלנו:

"אנו מברכים אותך לרגל קבלת פרס דיקן ותעודת הצטיינות בגין הישגיך האקדמיים בשנת תשע"ג  במחלקה לפסיכולוגיה וניהול.....הפרס והתעודה יוענקו לך בטקס הפקולטי שיערך...."
   




יום שלישי, 15 באפריל 2014

היה כדאי ?

אחרי ההגדה והשירים והאוכל אני מתרווח ומסב לשמאל ושואל האם היה כדאי המסע הזה של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, עם כל הרדיפות הדיכוי וההשפלה והאונס והרצח וההגבלות של תחום מושב ואיסורי מקצוע  והפרעות שריחפו תמיד ממעל והשואה הנוראה פי מאה מכל אשר קדם לה, או שמא עדיף היה לנו להיטמא בנחת בין הגויים כמנהגם של העמים מאז ומעולם.
השאלה הזו גדולה ורחבה ומזמינה בירור של המנגנונים אשר שימרו אותנו ומציאת מאזניים ראויות שבאמצעות ניתן יהיה לשקול, האם המסע הזה היה כדאי לנו. וכבונוס, יש לנו גם אפשרות לחשוב לאן אנחנו מתקדמים מכאן ואילך.
בפסח זה אנחנו מתחילים לנוע אל תוך השאלות הגדולות האלו ונדמה שההגדה שמספרת על יציאת מצרים והתגבשותנו לעם תשוב ותציף את השאלות האלו גם בפסחים הבאים, כחלק מאותו "הגדת לבנך".

יום שני, 7 באפריל 2014

לא כל אדם צריך מצרים

לא כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים
שיהיה משה עצמו
מתוכה.

לא כל אדם צריך
לצאת  בחצי הלילה אל מדבר פחדים
ולצעוד הישר אל תוך המים
ולראות אותם נפתחים מפניו לצדדים.

לא כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים
וירושלים
ומסע ארוך אחד
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים

די לו לכל אדם
במסלולים נסתרים משלו
ובמעט קוצים וזרדים
השורטים בעקבו.

והינה שיר המקור 


כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.