זיכרון ושכחה ביום השואה

השואה, העבדות במצרים והגדת ליל הסדר, אשר עשה לך עמלק וכד', כולם אירועים וחוויות בתולדות עמנו המקדשים את הזיכרון. הזיכרון עשה לעצמו יחסי ציבור וזכה לתדמית מצוינת ואילו השכחה - נשכחה.

פרופ' יהודה אלנקוה אשר היה בן עשר כשנלקח לאושוויץ, כותב:
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?" 

אלנקוה מוסיף ומזכיר לנו את דברי ג'פרסון:

"ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד. דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה."

אלנקוה שמתמחה בהיסטוריה של המדעים והרעיונות ומן הסתם רוכש כבוד רב להיסטוריה, שאינה אלא צורה מסודרת של זיכרונות, קורא כאן תיגר על חלק ממכלול הזיכרון שלנו ודווקא על החלק המקודש לנו ביותר. וקולו שמן הסתם היה נבלע ואובד בין רעשי הרקע של ההבלים למיניהם הנשמעים בזירה הציבורית, נשמע בקול צלול ורועם בין היתר משום שאלנקוה עצמו קנה לו באושוויץ את הזכות שהציבור יקשיב לו.

ובכן, לזכור או לשכוח ? 

ובצורה מעודנת יותר - מתי העת לזכור מתי העת לשכוח ?

ניצול שואה שזיכרונותיו מענים ומאימים לבלוע אותו, אולי מייחל לשיכחה. אבל עם שחוזר מן המשרפות - למה הוא מייחל ?

אנחנו בעד הזיכרון. 
אנחנו גם בעד לחשוב כיצד מעבדים את הזיכרון הזה לתורת חיים.

הפרקים האפלים בהיסטוריה היהודית, והשואה, הותירו לנו צוואה כפולה: 

ראשית - להיות חזקים.

שנית - להיות טובים. זה לזה וכלפי שכנינו וכלפי כל אדם. 

נראה, שאימצנו את הצוואה הראשונה והזנחנו את השנייה.

ביום השואה ראוי להזיל דמעות על משרפות אושוויץ וגם על מה שלא למדנו מהן.