מתוך ויקיפדיה:
"השאלה היהודית או הבעיה היהודית (גם: שאלת היהודים או בעיית היהודים) היה כינוי שרווח בשיח האירופי בהתייחס למגוון רחב של שאלות חברתיות הנוגעות למצבם ומעמדם של יהודי אירופה והחברה האירופית. בין הנושאים שנכללו בשאלה היהודית: מעמדם של היהודים מבחינה חוקית אזרחית ולאומית השיח סביב השאלה היהודית רווח במערב מרכז אירופה בקרב עיתונאים ופוליטיקאים, והוא הושפע בין השאר מהנאורות והמהפכה הצרפתית. המונח היה שגור בפיהם של אנטישמים החל משנות השמונים של המאה התשע עשרה. ומאידך – בפיהם של יהודים תומכי ומתנגדי הציונות, שהחלה להתבסס באותה התקופה"
בהרצאתו הנפלאה [החל מדקה 15 בקישור]- "ניסיון להבין את תשתית האנטישמיות" אותה הוא קורא מן הכתב כמו שחקן שקספירי, מזקק א.ב. יהושע את "השאלה היהודית" לתמצית מרתקת ביותר כשהוא מציע לחפש את התשובה במסגרת השאלה: "למה הגויים שונאים אותנו ?"
יהושע חושב שהבעיה היהודית, על שלוחותיה והסתעפויותיה, מתנקזת אל תוך התשובות שעלינו למצוא לשאלה היסודית הזאת.
לדעת יהושע, בימי בית ראשון היינו לאום ישראלי. דוד המלך וישעיהו לא הכירו את ה"יהודי" שטרם עלה על בימת ההיסטוריה, ולכן גם לא מוזכר בתנ"ך, למעט פעם אחת במגילת אסתר בכינוי "מרדכי היהודי". לבני הלאום הישראלי, אומר יהושע, הטיפו הנביאים לחדול מעבודת הבעל והעשתורת ולנתץ את הצלמים. אבל, ישראליותו של הישראלי שעבד לבעל לא הוטלה בספק. הנביא יכול היה להטיף ולאיים ולפעמים גם המלך קרא תיגר על עבודת האלילים, אך עם זאת התקיימה הפרדה טבעית בין אמונתנו ולאומיותנו. ואף אחד לא חשב לשלול אזרחות לישראלי שהחזיק צלמים.
כאשר יצאנו לגולה, אומר יהושע, "ריתכנו" את הדת והלאום שלנו. ובפועל, השתלטה הדת על מרחב הזהות שלנו ואילו הלאומיות הפכה לצללית ספק גלויה ספק נסתרת, ולפיכך בעלת אופי חתרני. הריתוך הזה לא אפשר אמונה יהודית נפרדת מהלאום היהודי או לאום יהודי משולב באמונה דתית לא יהודית. והריתוך הזה, הוא שיצר את הזהות היהודית והוא שאפשר את שמירתה לאורך הדורות, במצב שבו המאפיינים הלאומיים כגון טריטוריה שפה ושלטון נשמרים במסגרת וירטואלית. כך, להבדיל מבני עמים אחרים שמשעה שהם מהגרים לארץ חדשה, הם, תוך דור או שניים, פושטים את זהותם הלאומית הקודמת ועוטים על עצמם את זהות המקום כזהות לאומית חדשה.
יהושע מזכיר את מגילת אסתר אשר חוברה בתקופת בית שני, ככל הנראה בסביבות המאה השלישית לפני הספירה, כאשר כחצי העם כבר היה בגלות, [בלי לכלול את עשרת השבטים, שככל הנראה, בהעדר ה"ריתוך" פשוט נמהלו בגויי גלותם, או בממלכת יהודה]. המגילה אומר יהושע, אינה מזכירה את שם ה', והיא כנראה אגדה שחוברה כדי להעביר מסרים מסוימים. וכה אומר המספר היהודי:
" וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. "
הינה, שנאת היהודים התהומית, והינה גזירת השמד, שלכאורה סוקלה ולמעשה רק עוכבה והינה גם מקצת הנימוקים: "מפוזר ומפרד...ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים..."
ובקשר לכך מזכיר יהושע גם את רבי שמעון בר יוחאי שאמר: הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב"
ובכן, תוהה יהושע, מה היא תשתית השנאה. שהרי אין זאת אותה שנאת הזר והשונה הטבועה באדם או שנאת מיעוטים אלא שנאה עצומה שבעתיים, שנאה להכרית.
ושנאה זו שחיינו ומתנו איתה בגלותנו, לא באה והלכה לפי שינוי הזמנים אלא "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כלומר שנאה שאינה תלויה בדבר ומלווה אותנו כצל בכל הזמנים והפזורות. וקולה נשמע עד היום, ובא לביטוי ביחס לא מאוזן ופעמים רבות לא הוגן וחסר פרופורציות כלפי ישראל והתנהלותה.
ועוד מוסיף יהושע ואומר, שאין הוא מחפש שאלות תאורטיות לעסוק בהם, אלא כשהוא משקיף על תולדות היהודים ועל השואה ושנאת ישראל בעמים, השאלה הזאת - למה כל כך שונאים אותנו, אינה מרפה ואינה נותנת לו מנוחה.
לדעתו של יהושע הריתוך האנומלי בין דת ולאום תרם תרומה מכרעת לשנאה כלפינו. היהדות שהגדירה אותנו, היתה רק דתית לכאורה ולכן נסבלת לכאורה, כי היא אפשרה יצירת חזון של יהודי גרמני או צרפתי או סרבי. אבל רק לכאורה. כי למעשה מתחת למעטה הכבד של האמונה היהודית, תמיד המשיכו להתקיים המרכיבים הלאומיים. באופן ניסתר אבל חי ותקף. וגם הגוי הרגיש בכך. ובעיניו הפך היהודי, לחשוד נצחי. לדמות מסתורית חמקמקה ושקרית שאי אפשר לעמוד על טיבה ואין לדעת מה הסודות והמזימות שהיא זוממת במחשכים. ומכאן ועד עלילות הדם כבר קצרה הדרך ומכאן ועד תפישת היהודי כאיום מתמיד וכנגיף המאיים על כל רקמה בריאה שהוא חודר אליה - קצרה הדרך.
הניתוח של יהושע נהנה הן מקיסמו של יהושע כסופר הוגה ושחקן בתאטרון של רעיונות, והן מהניתוח האינטלקטואלי המרתק של הייחוד והאנומליה של הקיום היהודי.
אני מסכים עם עם יהושע בקשר לאנומליה היהודית, אבל חולק עליו במידה רבה, לגבי טענתו כי אנומליה זו אחראית עיקרית לשנאת היהודים.
לדעתי, ארבעה מצבי תודעה עיצבו את השנאה וגורם חמישי, פסיכולוגי במהותו ועצום בכוחו, הפך אותה לאיומה כל כך:
א. היהודי חשב שהוא טוב מן הגוי.
ב. הגוי ידע מה חושב היהודי.
ג. היהודי היה טוב מן הגוי.
ד. הגוי ידע שהיהודי טוב ממנו.
בניתוח הזה אין שום מרכיב אינטלקטואלי. האיכר הגוי כמו גם הסוחר ובעל המקצוע הגוי שחי בעיירה או בעיר הכירו בדרך כלל את היהודי מתוך מגע ארצי ישיר שמתקיים מתוך שכנות, ולא מתוך עיון אינטלקטואלי. ובמגע הישיר הזה ובמגע שניזון מתוך שמועות ורכילות, אי אפשר היה להסתיר את הכרת הערך העצמי שליוותה תמיד את היהודי. אי אפשר היה להסתיר את היחס המתנשא של היהודים ש"אנחנו איננו כמו הגויים".
היחס הזה התפתח לאורך מאות שנים בין יהודי שמקיים מערכת חינוך חובה לבנו, שמרושתת בחדרים ובמלמדים ובקריאה בליל ששי ובבית הכנסת ומאדירה את התרבות וההשכלה מינקות, לבין גוי אנאלפבית בדרך כלל, אשר שקוע בעולם חומרי גס ואלים. ובין היהודי שמקדש סדרי עולם וסדרי חיים שמבוססים על ריסון ואיפוק ועל רוחניות ומשמעות, לבין הגוי שבדרך כלל נתון לתאוותיו.
בעולם ההוא שבו התנקז עולמו התרבותי של הגוי אל בית המרזח, והגויה ידעה שאצל היהודי אסור להכות את האישה, אי אפשר היה להתחמק מאותה התודעה שמבדילה בין הגוי ליהודי ואי אפשר היה להסתיר מה כל אחד חושב על זולתו ומה הוא חושב על עצמו.
אבל מה שהצית את האש, לא היו מצבי התודעה הללו. העולם מלא ביחסים שיש בהן מן הזרע הרע של תחושות נחיתות ועליונות וכל כמה שאינם סימפתיים, אפשר לחיות איתם לאורך זמן ללא אותן התפרצויות רצחניות שליוו את היהודים בגולותיהם. מה שגרם ליהודים לחיות בצילו של הר הגעש המעשן, היה העיקרון הפסיכולוגי שעל פיו הדבר החמור ביותר שיכול לעשות העבד, הוא להסגיר את אמונתו שהוא טוב יותר מאדונו. לזה אין מחילה. כי הכלל הראשון והיסודי ביותר באידאולוגיה של האדון, הוא כי הוא, האדון, טוב יותר מטבע בריאתו, ואלמלא כן היה האדון לעבד והעבד היה לו לאדון. כי אם יש איזה תוקף למציאות ואם יש במציאות ראיה למשהו, הרי זה לאותה תבנית שבה אדון ועבד ראויים מכל בחינה למעמדם.
התבנית הזאת נפיצה מאוד כשלעצמה ובכל זאת יש מרכיב נוסף שעלול להשפיע על גלי הנפץ. אם העבד והאדון, מאמינים בסתר לבם כי העבד באמת טוב מן האדון, מתרחש מפץ נורא בין האידאולוגיה הבסיסית של האדון בדבר עליונותו המולדת, אידאולוגיה שכאמור מסבירה את הסדר החברתי ומעניקה לו משמעות, לבין מציאות חייו בה הוא עצמו מכיר בעליונות העבד. והמפץ הזה מחייב למעשה את השמדת העבד או למצער את גירושו כמין תיקון למציאות, שיתאים אותה מחדש לאידאולוגיה.
אומנם, יחסי היהודי והגוי לא היו באותה מתכונת פשוטה של יחסי עבד ואדון, אבל היו בהם סממנים דומים רבים. הגוי קבע את תחום המושב של היהודי ואת תחום איסור המושב. את תחומי העיסוק והפרנסה ואת המקצועות והפרנסות האסורות. את הלימוד וההכשרה המותרים והאסורים. את הקדמת השלום והרכנת הראש במרחב הציבורי. את מסי הגולגולת והמסים האחרים שהושתו על היהודי ומעל לכל, קבע הגוי מתי העת לפגוע לאנוס ולכלות ומתי העת להרפות. לפיכך, נראה שחיי היהודי ברקמה הגויית התנהלו תמיד בתווך בין עבדות לחרות ובדרך כלל היו אלה מעין חיים של עבדים במסגרת אוטונומית.
ולמרות זאת, היהודי אף פעם לא הסכים להרכנת הראש הנתבעת מן העבד כלפי אדוניו. חיי הסבל עינו את נפש העם וכופפו את גבו ואתגרו את בעלי ההלכה ובעלי התירוצים באשר למשמעות הסדר החברתי וסבלו של היהודי, אבל אף פעם לא סדקו את אותה האמונה שהיהודים "טובים יותר". שהיהודי הוא הוא בן המלך האמתי.
התשובה לשאלה: "למה הגויים כל כך שנאו אותנו ?" מחייבת התבוננות רחבה מאוד אל רעיונות ותרבויות והיסטוריות. מתוך התבוננות כזו יצוצו אט אט סיבותיהם של הדברים עד שיתהוו לסיפור שלם. בין אותן סיבות נמצא גם את אותו ריתוך בין דת ולאומיות שהחריג את היהודי ובודד והחשיד אותו בשונותו. עם זאת, כשאני מבקש להיענות לאתגר של א.ב. יהושע ולנסות לאתר סיבה גדולה ומרכזית, שיכולה, כשלעצמה, להבהיר את התופעה, גם אם יש עוד סיבות משניות רבות, אני מציב את תשתית אותה שנאה על ארבעת מצבי התודעה הפשוטים האלו ועל אותו עיקרון פסיכולוגי שמשמש כמנוף עצום של השנאה והשמד.
ומה הלאה ?
התפיסה שהצגתי עוסקת באותן "אלפיים" שנות גלות.
השתנותו של העולם, בין היתר בעקבות הנאורות, האמנציפציה, אביב העמים, ההשכלה, הליברליזם, הציונות, החלוציות, השואה וחיסול גלות מזרח אירופה, הקמת מדינת ישראל, הגלובליזציה ותרבות המסכים - השפיעה ללא ספק על יחסי הגוי והיהודי ועל המודל שהצעתי לגבי שנאת הגוי ליהודי.
ההשפעות והשינויים רבים מספור והניסיון להתחקות אחריהם מחייב עבודה נפרדת. העיירה היהודית כבר לא קיימת, קרוב למחצית מן העם היהודי פלט עצמו מן הרקמה הגויית הממאירה ושב לארצו והוא עצמאי וחופשי ככל העמים, הגולה הפכה לתפוצה וגם היהודי בתפוצות חופשי ואדון לעצמו. אמנם האנטישמיות לא פגה ולפעמים היא מרימה את ראשה ולפעמים מרכינה אותו, לפעמים כלפי היהודים בפזורה לפעמים כלפי מדינת ישראל עצמה, אבל הגוי הוא כבר אחר ומגוון לעין שיעור, והיהודי כבר אחר וחזק לעין שיעור, וממילא סיפור האנטישמיות השתנה לגמרי. זוהי כבר אנטישמיות שאיבדה את מעמדה המרכזי והפכה לשולית, ואיבדה את עצמתה המכלה והפכה בעיקרה לנביחות בשולי השיירה. היא עדיין בלתי נעימה, ומחייבת ערנות וזהירות, אבל היא התכווצה לממדים הנורמליים של שנאת יהודים שכנראה אין מנוס מהם, אך נזקם שולי.
בנוסף, חל פיחות גדול בתחושת העליונות היהודית. הטיית האהבה העצמית, מבית מדרשו של כהנמן, יוצרת תסמונת של הערכה עצמית מופרזת של אדם ביחס לזולת כמו גם של עם ביחס לעם אחר. ייתכן והיהודים עדיין חורגים מעט ממוצע כלשהו של התבנית הזו, אבל זו כבר לבטח לא אותה הוודאות ש"אנחנו טובים יותר". מהבחינה זו, אותם ארבעת מצבי תודעת העליונות עליהן הצבעתי, אשר היוו תשתית לשנאת היהודי, כבר דהו מאוד עד שקשה להבחין בצבען המקורי.
כאן ראוי להצביע על מגמה נוספת שהתפתחה בשילוב עם הכרסום בתחושת העליונות.
לתחושת עליונות שתי פנים.
הפן המכוער המופנה אל הזולת ותובע זכויות יתר.
הפן היפה שמפנה אדם אל עצמו ומטיל עליו חובות יתר.
אנחנו כרכנו את שתי הפנים זו בזו, וויתרנו על שתיהן כאחת. כאילו היו שני צדדים ולא שני הפכים של אותו דבר. וכך, מ "אתה בחרתנו" ו "עם סגולה" אצה דרכנו אל "עם ככל העמים".
בכך ויתרנו על אותה תביעה עצמית לייחוד ולאיכות שמטילה חובות ומאתגרת אל הטוב. קולה של אותה תביעה שנשמעה מימי הנביאים ועד הרצל והחלוצים ובן גוריון, הלך והשתתק עד שכמעט נדם.
כך קרה שנפטרנו מאימי האנטישמיות ומיד כשרווח לנו התפזרנו "איש לאוהליך ישראל" כמו בימי שפוט השופטים. כאילו שהאנטישמיות הייתה לנו כמין חגורה ששימרה את הסולידריות ואת ה "מענטש" היהודי ואת התקווה להיות לעם סגולה.
