בימים רביעי -חמישי ירד מבול שכמוהו לא נראה בחודש מאי מזה מאה שנה, וביום ששי יצאנו לטיול לראות את הארץ השטופה.
נוסעים בארץ יפה ורחוצה וכבר אני מתחיל לפזם "תיראי....תיראי..." ואורית מצידה עושה לי "תראה...תראה.." ומצביעה על הכביש והנתיב שעלי לשמור. עושים תחנה ראשונה סמוך לפני ההתחברות אל הבקעה, ליד הפסל - "התעוררות בדממת מדבר". מתוך כף יד גדולה צומח סולם העולה אל השמיים אולי כמו התעוררות אולי כמו כן המראה למלאכים עולים - יורדים.
פונים דרומה בכביש הבקעה ותכף נכנסים אל חוף קליה וחוף ביקיני. כשמטיילים עם אברהמלה ליפו או בת ים הוא מיד מכריז שבשבילו זה כמו חוץ לארץ, ובחופים האלו לחופו של ים המלח עוברת בנו תחושה דומה. אנחנו מחפשים לאכול ארוחת בוקר בחוץ לארץ הזאת, ומסתבר לנו שכאן שולטים המנגל ומסעדות מזרחיות נטולות כל צמחונות.
מקליה לקומראן מלווים אותנו מטעי תמרים יפהפיים.
ב - כט בנובמבר 47, מצא רועה ערבי במערה בקומראן את המגילה הגנוזה הראשונה. אחר כך נמצאו במערות עוד כ - 930 מגילות, שכולן כתבי קודש אך אין הן מספרות דבר על הקהילה שחיה כאן וכתבה וגנזה אותן. פרופ' רחל אליאור חושבת שהם מזרע הכוהנים והם ברחו אל המדבר מרדיפת אנטיוכוס ומלנאוס המתייוון, שהוא מינה לכהן גדול. בכת הכוהנים נשמר ככל הנראה לוח השנה התנכי השמשי, שמתחיל באביב, בעוד אנטיוכוס כפה את לוח השנה הירחי שמתחיל בסתיו. קביעת לוח השנה נתפסה ביהדות כביטוי לסמכות דתית עליונה, שכן על פיו נקבעה שגרת החיים היהודיים. חוץ מזה מכילות מגילות קומראן כתבים חיצוניים משמעותיים מאוד בנוגע לאמונה היהודית בתקופת המקרא, שצונזרו על ידי חותמי המקרא.
כך או כך, גם בקומראן אין מה לאכול ואנחנו לוקחים את הרעב שלנו לעין גדי.
בעין גדי מתברר שהנחלים -דוד וערוגות, סגורים עקב הנזקים הגדולים שעשו השיטפונות, והמזנון נסגר לנו בפרצוף, אבל אנחנו כבר מתורגלים בלא לאכול.
בקיבוץ עין גדי סוגרים את חדר האוכל והמסעדה בבית הארחה נפתחת רק בערב, אבל אחרי שבירת השיא הפרטי שלנו במסעדות ומקומות שבהם לא אכלנו, אנחנו מוצאים שם בר-קפה מאוד נחמד, עם גזע עץ שנראה כמו באפולו כועס. אבל כשאנחנו נזכרים שבעצם כך הוא מין הבאפולו שעשו אותו כועס תמיד, אנחנו נרגעים ומתמסרים בעונג לארוחה, חוץ מזה שאורית גוערת בי על חצי פרוסה נוספת שאני מבליע.
כבר אחרי שלוש כשאנחנו מתחילים לצוף בים המלח. הגוף רפוי כולו בתוך תמיסת השמן והמלח והראש מוטה אחורה כך שרק פה ואף מבצבצים החוצה. מן מדיטציה של שלווה ונשימה ויד אוחזת יד לגשר בינינו.
בארבע וחצי סוגרים את הים ואחרי מקלחת טובה בחוף ועוד יותר טובה במרחצאות אנחנו מקנחים בגלידה ומבטיחים לחזור.
ממשיכים בדרכנו ולפני פרידה מים המלח מתעכבים בתצפית. את תשומת הלב לוכד עורבן שמאכיל את העורבנית שלו בפירורי אבטיח. אומנם היא יכולה להתכופף מעט ולנגוס כאוות נפשה באבטיח שפזור בשטח אבל לפי כללי הטקס שלהם היא ממתינה בסבלנות לפינוק ולאהבה שהעורבן שלה מרעיף עליה.
בבאר שבע מבקרים את טלי ודור. הם גידרו לאחרונה פינת ירק שגדלים בה צנוניות, מלפפונים, גזר, פטרוזיליה וכוסברה ואפילו עלמה, הכלבה חסרת הנימוסים, מכבדת את הפרטיות של הירקות. בינתיים.
אורית שותה קפה רגיל ואני שותה קפה וליד פרוסה עם ערישה, שזה כנראה שילוב בארשבוני חדש, שמדליק את הפה ומבעיר אותו, עד שאני זקוק לכבאית. חוץ מזה טלי מציירת על לוח רישומים אסוציאטיביים וכולנו מנחשים את הפתגמים ושמות סרטים שאליהם רומזים הרישומים. תוך כדי משחק דור לש בצק שתכף יהיה ללחם ומנער צנוניות שיצאו מהאדמה ויהיו לסלט ובין לבין הם מספרים לנו כיצד התפוצץ להם בבית מוקש תרגול, בזמן שהם היו באילת, ובמשך יומיים הסעיר את השכונה וכמעט הרג את בנו של השכן. אבל, סוף טוב - הוא רק שבר את הכתף וכבר השתחרר מבית חולים.
נוסעים בארץ יפה ורחוצה וכבר אני מתחיל לפזם "תיראי....תיראי..." ואורית מצידה עושה לי "תראה...תראה.." ומצביעה על הכביש והנתיב שעלי לשמור. עושים תחנה ראשונה סמוך לפני ההתחברות אל הבקעה, ליד הפסל - "התעוררות בדממת מדבר". מתוך כף יד גדולה צומח סולם העולה אל השמיים אולי כמו התעוררות אולי כמו כן המראה למלאכים עולים - יורדים.
פונים דרומה בכביש הבקעה ותכף נכנסים אל חוף קליה וחוף ביקיני. כשמטיילים עם אברהמלה ליפו או בת ים הוא מיד מכריז שבשבילו זה כמו חוץ לארץ, ובחופים האלו לחופו של ים המלח עוברת בנו תחושה דומה. אנחנו מחפשים לאכול ארוחת בוקר בחוץ לארץ הזאת, ומסתבר לנו שכאן שולטים המנגל ומסעדות מזרחיות נטולות כל צמחונות.
לפני 47 שנים, שכנה כאן, כנראה, חטיבת הבקעה של הלגיון. כיום נותרו ממנה עשרות מבנים המפוזרים כמו פסל סביבתי שאין לו שום זיקה אל ההווה, עד שאיש אפילו לא טורח להרוס אותו. שיהיה.
מקליה לקומראן מלווים אותנו מטעי תמרים יפהפיים.
ב - כט בנובמבר 47, מצא רועה ערבי במערה בקומראן את המגילה הגנוזה הראשונה. אחר כך נמצאו במערות עוד כ - 930 מגילות, שכולן כתבי קודש אך אין הן מספרות דבר על הקהילה שחיה כאן וכתבה וגנזה אותן. פרופ' רחל אליאור חושבת שהם מזרע הכוהנים והם ברחו אל המדבר מרדיפת אנטיוכוס ומלנאוס המתייוון, שהוא מינה לכהן גדול. בכת הכוהנים נשמר ככל הנראה לוח השנה התנכי השמשי, שמתחיל באביב, בעוד אנטיוכוס כפה את לוח השנה הירחי שמתחיל בסתיו. קביעת לוח השנה נתפסה ביהדות כביטוי לסמכות דתית עליונה, שכן על פיו נקבעה שגרת החיים היהודיים. חוץ מזה מכילות מגילות קומראן כתבים חיצוניים משמעותיים מאוד בנוגע לאמונה היהודית בתקופת המקרא, שצונזרו על ידי חותמי המקרא.
כך או כך, גם בקומראן אין מה לאכול ואנחנו לוקחים את הרעב שלנו לעין גדי.
בעין גדי מתברר שהנחלים -דוד וערוגות, סגורים עקב הנזקים הגדולים שעשו השיטפונות, והמזנון נסגר לנו בפרצוף, אבל אנחנו כבר מתורגלים בלא לאכול.
בקיבוץ עין גדי סוגרים את חדר האוכל והמסעדה בבית הארחה נפתחת רק בערב, אבל אחרי שבירת השיא הפרטי שלנו במסעדות ומקומות שבהם לא אכלנו, אנחנו מוצאים שם בר-קפה מאוד נחמד, עם גזע עץ שנראה כמו באפולו כועס. אבל כשאנחנו נזכרים שבעצם כך הוא מין הבאפולו שעשו אותו כועס תמיד, אנחנו נרגעים ומתמסרים בעונג לארוחה, חוץ מזה שאורית גוערת בי על חצי פרוסה נוספת שאני מבליע.
כבר אחרי שלוש כשאנחנו מתחילים לצוף בים המלח. הגוף רפוי כולו בתוך תמיסת השמן והמלח והראש מוטה אחורה כך שרק פה ואף מבצבצים החוצה. מן מדיטציה של שלווה ונשימה ויד אוחזת יד לגשר בינינו.
בארבע וחצי סוגרים את הים ואחרי מקלחת טובה בחוף ועוד יותר טובה במרחצאות אנחנו מקנחים בגלידה ומבטיחים לחזור.
ממשיכים בדרכנו ולפני פרידה מים המלח מתעכבים בתצפית. את תשומת הלב לוכד עורבן שמאכיל את העורבנית שלו בפירורי אבטיח. אומנם היא יכולה להתכופף מעט ולנגוס כאוות נפשה באבטיח שפזור בשטח אבל לפי כללי הטקס שלהם היא ממתינה בסבלנות לפינוק ולאהבה שהעורבן שלה מרעיף עליה.
אורית שותה קפה רגיל ואני שותה קפה וליד פרוסה עם ערישה, שזה כנראה שילוב בארשבוני חדש, שמדליק את הפה ומבעיר אותו, עד שאני זקוק לכבאית. חוץ מזה טלי מציירת על לוח רישומים אסוציאטיביים וכולנו מנחשים את הפתגמים ושמות סרטים שאליהם רומזים הרישומים. תוך כדי משחק דור לש בצק שתכף יהיה ללחם ומנער צנוניות שיצאו מהאדמה ויהיו לסלט ובין לבין הם מספרים לנו כיצד התפוצץ להם בבית מוקש תרגול, בזמן שהם היו באילת, ובמשך יומיים הסעיר את השכונה וכמעט הרג את בנו של השכן. אבל, סוף טוב - הוא רק שבר את הכתף וכבר השתחרר מבית חולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה