שתי חירויות יש לו לאדם:
חירות חיצונית - שמשמעה חופש מאי צדק, דהיינו חירות הצומחת מחיים בקהילה המתנהלת במתחם סביר של הוגנות.
חירות פנימית - שמשמעה חופש מסתירות פנימיות וחיים בהרמוניה.
החירות החיצונית שבמסגרת הקהילה הגדולה כמעט ואינה נתונה כלל להשפעת האדם. האדם יכול לשאוף לחירות חיצונית ביחסים עם בן זוג, משפחה וחברים. אבל ככל שהקהילה מתרחבת, קטנה יכולת ההשפעה שלו והוא הולך וניכפף למרות....מרות של מה ?
מרות החוק ? לאו דווקא. כי הרי החוק אינו מגדיר את החירות החיצונית, אלא אולי מסמן איזו מסגרת לחיים ולאידאולוגיה אבל גם זאת באופן מופשט ביותר ולעתים אף חסר ממשות קונקרטית. ויתרה מכך, הרי הקהילה מגדירה את חוקיה ולא החוקים את הקהילה.
ובכן ? נדמה לי שאותה "רוח הזמן" בה עסקתי בפוסט על "המחנכים המשפיעים באמת" היא המועמדת הטובה ביותר גם בבואנו לשרטט את מתחם החירות החיצונית של האדם במרחב הקהילתי.
לפיכך כאשר רוח הזמן נושבת מול האדם, לפעמים עליו לנוס לנפשו ולפעמים די לו שיכוף עצמו. לעתים היא משסעת אותו ולעתים רק שורטת בבשרו, אבל בין כך ובין כך מצטמצמת חירותו.
והחרות הפנימית לעומת זאת, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא מותנית באיזון פנימי בין מרכיביו של האני שהם כמו גלגלי שיניים שיכולים להתחכך זה בזה ולצרום בסיבובם או להניע זה את זה בהתאמה שלמה.
כי הרי, כשהאדם מתנהל בלא שליטה על יצריו ותאוותיו, בלא כיוון ומכוון, הוא חש כמי שישוב על סוס פראי אשר שולט בו ומוביל אותו בלא להיכנע למרותו.
אבל היכולת לרסן את הסוס שבאדם, אינה מספיקה כדי להגיע להרמוניה. כי ההרמוניה ניזונה גם מן היכולת להוביל את הסוס אל היעדים הראויים. ולשם כך, צריך לקרוא את מפת המציאות, ואת מפת העצמי כראוי. כלומר להתגבר על מכלול ההטיות של אותה הוויה שקובעת את ההכרה, שבכללותן הן הטיות של נוחות, ולנסות לקרוא ולפרש את המציאות ואת העצמי מבעד לאותו מסך של בערות, שמבטל את האינטרס העצמי ואת זיקות הנוחות שלנו.
נראה שרק שילוב בין פענוח של העצמי ושל המציאות כפי שהם, ובין יכולת לנהל את עצמך על פי התבונה, עשויים לקרב את האדם אל אותה חוויה של "אדון בממלכתו", שמבטאת חירות הפנימית.
ומה בין החירות החיצונית והחירות הפנימית ?
החירות החיצונית, היא בדרך כלל גורם נתון. כמו כוחות הטבע, גם היא מתווה מסגרת חסרת פשרות, שבתוכה מתנהלים חיינו. פעם אנחנו עבדים כושים, פעם סריסים אצל פרעה, פעם וסלים החורשים בזעה וקוצרים בדמעה, פעם דוהרים על סוס למוות בצבאו של ג'ינג'יסחאן ופעם מתמזל לנו מזל עצום ואנחנו כאן.
ולמרות שידנו קצרה מלהשפיע, אנחנו עסוקים כל חיינו בנושאים שנגזרים מאותה חרות חיצונית.
ומנגד, למרות שחרותנו הפנימית נתונה למרותנו לכאורה. ולמרות ששלוותנו הפנימית ולפעמים אפילו ההצלחה והאושר בחיינו, תלויים בכך שנגיע לכלל חרות פנימית וננהל את חיינו על פי מתווה של התבונה - הינה קצרה ידנו מלהשיג, גם את חרותנו הפנימית.
חירות חיצונית - שמשמעה חופש מאי צדק, דהיינו חירות הצומחת מחיים בקהילה המתנהלת במתחם סביר של הוגנות.
חירות פנימית - שמשמעה חופש מסתירות פנימיות וחיים בהרמוניה.
החירות החיצונית שבמסגרת הקהילה הגדולה כמעט ואינה נתונה כלל להשפעת האדם. האדם יכול לשאוף לחירות חיצונית ביחסים עם בן זוג, משפחה וחברים. אבל ככל שהקהילה מתרחבת, קטנה יכולת ההשפעה שלו והוא הולך וניכפף למרות....מרות של מה ?
מרות החוק ? לאו דווקא. כי הרי החוק אינו מגדיר את החירות החיצונית, אלא אולי מסמן איזו מסגרת לחיים ולאידאולוגיה אבל גם זאת באופן מופשט ביותר ולעתים אף חסר ממשות קונקרטית. ויתרה מכך, הרי הקהילה מגדירה את חוקיה ולא החוקים את הקהילה.
ובכן ? נדמה לי שאותה "רוח הזמן" בה עסקתי בפוסט על "המחנכים המשפיעים באמת" היא המועמדת הטובה ביותר גם בבואנו לשרטט את מתחם החירות החיצונית של האדם במרחב הקהילתי.
לפיכך כאשר רוח הזמן נושבת מול האדם, לפעמים עליו לנוס לנפשו ולפעמים די לו שיכוף עצמו. לעתים היא משסעת אותו ולעתים רק שורטת בבשרו, אבל בין כך ובין כך מצטמצמת חירותו.
והחרות הפנימית לעומת זאת, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא מותנית באיזון פנימי בין מרכיביו של האני שהם כמו גלגלי שיניים שיכולים להתחכך זה בזה ולצרום בסיבובם או להניע זה את זה בהתאמה שלמה.
כי הרי, כשהאדם מתנהל בלא שליטה על יצריו ותאוותיו, בלא כיוון ומכוון, הוא חש כמי שישוב על סוס פראי אשר שולט בו ומוביל אותו בלא להיכנע למרותו.
אבל היכולת לרסן את הסוס שבאדם, אינה מספיקה כדי להגיע להרמוניה. כי ההרמוניה ניזונה גם מן היכולת להוביל את הסוס אל היעדים הראויים. ולשם כך, צריך לקרוא את מפת המציאות, ואת מפת העצמי כראוי. כלומר להתגבר על מכלול ההטיות של אותה הוויה שקובעת את ההכרה, שבכללותן הן הטיות של נוחות, ולנסות לקרוא ולפרש את המציאות ואת העצמי מבעד לאותו מסך של בערות, שמבטל את האינטרס העצמי ואת זיקות הנוחות שלנו.
נראה שרק שילוב בין פענוח של העצמי ושל המציאות כפי שהם, ובין יכולת לנהל את עצמך על פי התבונה, עשויים לקרב את האדם אל אותה חוויה של "אדון בממלכתו", שמבטאת חירות הפנימית.
ומה בין החירות החיצונית והחירות הפנימית ?
החירות החיצונית, היא בדרך כלל גורם נתון. כמו כוחות הטבע, גם היא מתווה מסגרת חסרת פשרות, שבתוכה מתנהלים חיינו. פעם אנחנו עבדים כושים, פעם סריסים אצל פרעה, פעם וסלים החורשים בזעה וקוצרים בדמעה, פעם דוהרים על סוס למוות בצבאו של ג'ינג'יסחאן ופעם מתמזל לנו מזל עצום ואנחנו כאן.
ולמרות שידנו קצרה מלהשפיע, אנחנו עסוקים כל חיינו בנושאים שנגזרים מאותה חרות חיצונית.
ומנגד, למרות שחרותנו הפנימית נתונה למרותנו לכאורה. ולמרות ששלוותנו הפנימית ולפעמים אפילו ההצלחה והאושר בחיינו, תלויים בכך שנגיע לכלל חרות פנימית וננהל את חיינו על פי מתווה של התבונה - הינה קצרה ידנו מלהשיג, גם את חרותנו הפנימית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה