אצל ורדה ויהודה ביום העצמאות

אחרי שכולם הולכים יהודה עושה לנו סיור ומראה בגאווה את המחסן החדש שהוא בנה בידיו ומספר על עצי הפרי בבוסתן שמתים מידי פעם מסיבות לא ידועות אבל במקביל גם שותלים את עצמם מחדש וקמים לתחייה במקומות חדשים. וורדהלה עושה לנו סיור בסטודיו המקסים שלה ומספרת על הוויטרז'ים שהגיעו מאירופה בדרך משונה ועל החיים של הסטודיו ואז אנחנו שותים עוד קפה ונפרדים, עם צפייה  לפעם הבאה.

אבל בהתחלה אנחנו מתכנסים - כל משפחת גלאי, חוץ מהחבר של כרמל, ובנג'ו ונוגה ונמרוד ומיה  ואלון החבר שלה, ויונתן שאולי יהיה חייל מורה, ומיכל וגיא עם אלה ובעז, וקיקי החברה של ורדה, ויהודה וורדה וטלי ודור ונילי ואנחנו סך הכל עשרים וששה במנייננו.
מחכה לקראתנו שולחן אוכל ארוך ומאחריו אוהל מנוחה ובצד ברכה יפה ומיתר הצדדים צמחים בפריחתם ועצי פרי ועצי נוי ובוגנוויליה שמטפסת לשמים בסגול וורד אדום שסוכך על האכסדרה. וכל אחד שם מה שהביא, על שולחן האוכל ויהודה כבר צולה את הדגים עם גיא וגיל, אבל עיקר שבעיקר, היא אותה אנרגיה שבנו ובינינו.

כשמתברר לי שמיה של נגה ובן עמי, משרתת כבר שבועיים ביחידה חשובה אני מבקש להתייעץ איתה בעניין אסטרטגי בטחוני.
"מה יקרה" אני שואל, "אם אנחנו נכריז ונתחייב בקול גדול, בכל העולם, על הפסקת אש חד צדדית מוחלטת מול עזה, למשך חצי שנה. בלי חיסולים ממוקדים, בלי אש למקורות הירי, בלי פעולה מונעת או מרתיעה או מתגמלת. בלי כלום. לא חשוב מה יעשו הגויים,  נשקנו יישאר נצור!"
לתומי אני חושב שיש בשאלה איזה חידוש או רעיון שמצריך ליבון או לפחות הרהור אבל מיה ממהרת לשחרר ניצרה ויורה בי: "הם ישטחו אותנו !"
במבט מהיר אני מזהה שאלון תומך בתשובה, ובנג'ו קורן מנחת מביתו, בלי קשר למה שהיא עונה, כי עם חן הנעורים העז שלה באמת אין צורך לדקדק עם התשובות ובעצם איש מסביב אינו מוצא אפילו טיפת גאוניות שמסתתרת ברעיון שלי. המצב הזה שבו אני עומד מול הנהר שזורם מולי די חביב עלי, כמו איזה אנדורפין שמשתחרר לו למפרע מתוך שיחה שבפתחו, גם אם לעתים אני נרטב כהוגן.
"גאנדי, מנדלה ומרטין לותר קינג"  אני שב לפתח את הרעיון, "אבותיהם של התנועות לאי אלימות, היו בצד החברתי והפוליטי החלש. כי זה טיב הדגלים של אי האלימות, שנושאים אותם, המובסים, המוכים, המושפלים והרעבים. אבל הינה אני מציע, חידוש היסטורי שלא היה כמותו. שדווקא הצד החזק, למרות שהוא חזק פי אלף מיריביו, ואולי דווקא משום שהוא חזק פי אלף, יניף בעוז את דגל אי האלימות....."
"איזה רושם, איזה תהודה יהיו למהלך הזה בעולם כולו" אני ממהר להתפעל לפני שנחמיץ את גודל השעה.
אחר כך השיחה מתפתחת ומסתובבת כדרכן של השיחות, ונדמה לי שלפחות יונתן מצטרף אלי אל תנועת אי האלימות החדשה ואנחנו מתחילים לתכנן את השלטים והכרזות שלנו.

       בעונג המפגש,  גם נילי שלנו נראית בריאה יפה ופורחת בעת חיבוק עם טלי שנולדה פורחת ויפה ומאז לא השתנתה.

גילה בטיול בפורטוגל והיא ובנותיה חסרות לנו, ואורית יוזמת צילום בפוזה של "שלום לגילה" ושולחת לה את התמונה.

כשהיינו נערים יהודה עבר לעומר ויום אחד עמד שולחן פינגפונג בחצר שלהם. מאז, הוא לא הפסיק לשחק. מחניים בתנועה, בכל הזדמנות שרק התאפשרה ופינגפונג - תמיד. אלו היו אהבות הספורט שלו.
איך הוא שיחק ? כמו שהוא. כמו כל דבר שהוא עשה. פשוט ישיר ומצויין. בלי טיפת פוזה ובלי טיפת התחכמות ובלי  לתת את הדעת על הסגנון. ככה הוא יצר את הסגנון שלו שתמיד היה גברי ואסתטי וכאילו צמח מתוך האדמה. ונדמה לי שאת הסגנון שלו במחניים ובפינגפונג אפשר לראות גם בלול ובמחסן שהוא בנה ובמגע שלו בכל פינה באחוזה ובחייו.

בילדותנו יהודה ואני גרנו בסמיכות [ביאליק 5 וביאליק 9], ולמדנו יחד והיינו יחד בשומר הצעיר וחשבנו שאולי יהודה, יום אחד, יתחתן עם תמי ואני עם רותי התאומה שלה, ובכלל.
כשיהודה עבר לעומר הוא התחיל רומן עם היונים. הוא בנה שובך על עמוד כמו בציורים וגידל את היונים והתבונן והקשיב להן בניסיון לתפוס ולהבין את המהות היונית. כמו חוקר טבע, רק שאצלו זה צמח מתוך קירבה ואהבה.
עכשיו, כשהוא כבר גדול, הוא חוזר להיות ילד. הוא בנה לולשובך, ויש לו שם חמש תרנגולות ותרנגול יפהפה אחד שאוהב אותן, והרבה יונים שחיות בדו קיום עם התרנגולות. וכשהוא קם בבוקר הוא רץ לבדוק אייך עבר הלילה על הלהקה שלו ומי הטילה ומי דוגרת ואם התרנגול לא מחכה שהיונים ירדו ובכלל מה קורה שם בקהילה שלו. ואני מדמיין שאם בועז, הנכד שלו, מצטרף אליו ויחד הם יושבים בפינת החי - אין מאושר ממנו.

ביום הזיכרון אני קורא באתר ההנצחה את סיפוריהם של מכרי איציק מבורך, שאול אפריק ובעז דגני. בחוברת שנערכה לזכרו של בועז אני קורא להפתעתי כתבה של גלאי בעקבות מותו של בועז. גלאי כותב שהיה בבועז משהו חזק ושורשי שהיה כעיין הבטחה שלו זה לא יקרה. והוא מקונן על כך שההילה הזו לא חסמה את הקליע הנורא.
אחר כך אני מחפש באתר את סיפור נפילת האח של בן עמי אבל כיוון שאני לא מצליח להיזכר בשם המשפחה של בן עמי אינני מאתר את אחיו. בשלב מסוים אני מפסיק את החיפוש מתוך תקוה ששם המשפחה של בן עמי, ששמעתי אלף פעמים, יחזור אלי אם רק אעזוב אותו. איכשהו זה לא קורה וכשאני פוגש את בן עמי אצל יהודה, אני מספר לו את הסיפור ומבקש ממנו לספר קצת על אחיו.
בן עמי אומר שאם הוא רק יתחיל הוא לא יפסיק לבכות ואנחנו מוצאים נושא אחר ללא דמעות.
בבית אני קורא בהתרגשות את סיפור נפילתו של  שלמה בלבן:

"בתחילת ספטמבר 1969 שוחרר שלמה מהשירות הסדיר והוצב כלוחם חרמ"ש, ביחידת מילואים של חיל-השריון. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה שלמה במקום לימודיו, באוטרכט שבהולנד. הוא מיהר להתייצב בשגרירות-ישראל וביקש לשוב ארצה, אך נדחה. כיוון שלא רצה להמתין בחוסר-מעש, יצא לפרנקפורט שבגרמניה והצליח לעלות על מטוס, שהביאו ארצה ביום ג' 9.10.1973. למחרת היום כבר לחם עם יחידתו בגזרה הצפונית בסיני. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), יצאה פלוגתו של שלמה לכיוון מעוז "בודפשט", שהדרך אליו הייתה חסומה על ידי יחידת קומנדו מצרי. תוך כדי תנועה נתכה על הכוח אש עזה של פצצות ופגזים. באש זו נפגעו שלושה מהזחל"מים ובהם היו מפקד המחלקה, מפקד הכיתה וארבעה לוחמים, שנמנו על הכוח של שלמה. ברגעי הרפיון שהשתררו שמר שלמה על קור רוחו. הוא נטל את הפיקוד על היחידה והחל לחלק פקודות לחבריו ההמומים. הוא הורה לחלץ את הנפגעים ואחר כך זחל, תחת אש עזה, אל הזחל"מ, הוציא ממנו את המרגמה והחל להמטיר פגזים על האויב. כשאזלה התחמושת שהייתה ברשותו, שב שנית אל הזחל"מ, שהיה נתון להפגזה כבדה, הוציא את המקלע והמשיך להמטיר אש על האויב. תוך כדי ירי נפגע ונהרג. יחידת הקומנדו המצרי, שהייתה עדיפה בכוחה, נשברה והתפזרה בזכות קור-רוחו ואומץ-לבו של שלמה. על מעשהו זה הוענק לו "עיטור העוז". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי."