יש מי שיחשוב בין היתר, על אפלטון, דיואי, קורצ'אק, ובובר בתור המחנכים הגדולים ואחרים יוסיפו או יגרעו מהרשימה לפי נטיות לבם. כך או כך, תהיה תמימות רבה בקשר לתרומתם של המחנכים הגדולים למשנה החינוכית אבל לא בהכרח נמנה אותם ברשימת המחנכים המשפיעים ביותר בזמננו.
הדיון בשאלה הזו, הוא בעל חשיבות עצומה.
במלאכת החינוך עוסקים בארץ - כמאה ועשרים אלף מורים, ועוזרים על ידם מאות אלפי הורים וגננות ומפקחים ומדריכים ומפקדים ויועצים והוצאות החינוך אין להן שיעור, ומעמד החינוך קרוב ללב כולנו. לא ייפלא אפוא שחדשות לבקרים עולה על בימתנו שר חינוך חדש שמנשיב רוח חדשה ומקים ועדות ויוזם יוזמות ומנקז את הכל לכלל רפורמה שתעשה סוף סוף את התיקון הגדול שיגאל את מערכת החינוך משמימונה ובינוניותה.
אבל נדמה לי, שלפני התקציבים העצומים וההשקעה הסיזיפית והרפורמות הגדולות, חשוב לזהות את המחנכים בעלי ההשפעה הכי גדולה על החינוך. כדאי להכיר אותם ולברר מה מידת השפעתם על החינוך, ומה התכנים והאיכויות שהם מביאים לחינוך ורק לאחר מכן נוכל לבחון, איזה רפורמות יכולות באמת לבוא בחשבון ואיזה תקוות ראליות אנחנו יכולים לתלות בחינוך בכללותו.
ובכן, מי הם המחנכים המשפיעים באמת ?
לפני שאתקדם בחיפושי אעצור עוד רגע לברר מי הוא "מחנך". לדעתי מחנך הוא מי שמשפיע על עיצוב האישיות הדעות והרגישויות של בני הנוער ועל עיצוב מפת התכנים בעלי המשמעות בחייהם. המחנך יכול לבוא ממערכת החינוך הפורמלית אך אין זה תנאי, כי המשתנה הקובע את פעולתו של המחנך הוא ההשפעה החינוכית שיש לו, ולאו דווקא מקום העבודה שלו או הגדרת המקצוע שלו.
עכשיו אחרי שהרחבתי את החיפוש גם אל מחוץ לגבולות מערכת החינוך, ברצוני לשוב ולהרחיב את החיפוש גם אל מחוץ לגבולו של האדם. כי הרי, כפי שקבעתי לעצמי, מידת ההשפעה היא העיקר ולאו דווקא הזהות האנושית של המשפיע.
על יסוד ההבנה הזאת אוכל להתנסח מחדש ולשאול -
מי או מה הם המחנכים המשפיעים באמת ?
לדעתי, "רוח הזמן" [מגרמנית Zeitgeist], שהיא כינוי לאוסף הרעיונות, המוסכמות, הדעות והשקפות העולם המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית כלשהי, ומייחדים או מסמנים את האווירה החברתית תרבותית דתית ואתית של אותה התקופה, היא המחנך המשפיע באמת.
כעת אנסה לצלם את "רוח הזמן" כדי לעמוד על טיבה. ועל מנת להיטיב את מלאכת הצילום, אנסה לאלתר מצלמה שאינה ימנית ואינה שמאלית והיא לא מצלילה ולא מבהירה את התמונה, אלא מנקזת את רוח הזמן אל העיקר באופן שהמתבונן בתמונה יהנהן ויאמר: "אכן, אלה פני הדברים".
עיקר ראשון שמזדקר בחשיבותו ובהשפעתו החינוכית הוא - "אנחנו הצודקים" ובהתאם "אנחנו הטובים".
אנחנו חיים בקונפליקט מתמשך עם אויבינו ובני בריתנו וידידינו ולכל אורך הדרך אנחנו צודקים והם טועים. ניכסנו לעצמנו את הצדק, כמין ירושלים שכזו, ולא נחלוק בו ולא ניתן פירור ממנו לזולת.
ישאל השואל - מה הופך את צדקתנו לעיקר מרכזי ברוח הזמן כשגלוי לכל שהמרחב הציבורי רוחש ויכוחים ומחלוקות בנושא הזה ?
ובכן, הוויכוחים מתנהלים מחוץ לשדה החינוכי ואסורה להם הכניסה לבתי הספר.
הינה, אדם ורטה המורה לאזרחות בטבעון, ניסה להעלות לדיון את השאלה הזו עצמה, המבקשת לברר מהו צדק ומתי פעלנו ופעל צהל מתוך גישה צודקת ומתי סטה מגישה זו והוא כמעט נשלח לביתו. ללמדך שצדקתנו היא כאותו פרדס שאם אינך רבי עקיבא אל תיכנס אליו.
שני דברים מאירים את הפרשה:
האחד - היא לא התרחשה בהתנחלות של הימין הדתי לאומי אלא בישוב מבוסס שתושביו חילוניים ותומכים מובהקים של המרכז-שמאל הפוליטי.
השני - שי פירון, שר חינוכנו, המתקדם והערכי לכאורה, מילא פיו מים. הוא לא ראה באירוע הזדמנות להבהיר כי "צדקתנו" היא נושא לברור מתמיד וטוב עושה מורה לאזרחות שמבקש לבחון בכיתה בעין ביקורתית נושאי ליבה שנויים במחלוקת. שי פירון גם לא הזדעק להגן על אדם ורטה ולטעון שאם מערכת החינוך תמשוך ידה מן הלימוד והבירור הזה, היא תפקיר את החינוך לרחוב. שר חינוכנו גם לא הבהיר כי עצם הדיון חשוב וראוי, ומהווה בסיס לחשיבה ולשיח ביקורתי ופחות חשוב מה דעתו של המורה או של כל משתתף מקרב התלמידים.
אטימת מערכת החינוך בפני שיח ביקורתי בשאלות של צדק חוסם למעשה את הדיון הביקורתי בכל שאלה מוסרית רגישה ולמעשה כמעט בכל שאלה רגישה בכל תחום שהוא. כי הרי תמיד מישהו יכול להיפגע, ותמיד צפוי לקפוץ הורה כלשהו ולזעוק חמס נגד הספקות שמועלים והדעות שמושמעות וה"כפירה" בכללותה ולדרוש לגדור את מערכת החינוך בפני רוחות שכאלו, ולהחזיר לבתי הספר את חזקת ה"אנחנו טובים וצודקים".
עיקר שני - החומריות
חומר ורוח הם הפכים המתקיימים בכל. לפיכך אינם ניצבים זה לעומת זה אלא זה לצד זה וממילא השאלה אינה במה לבחור אלא מה שיווי המשקל הראוי ביניהם. כאשר היחסים ביניהם נכונים, הופך החומר לתשתית עליה נבנה בניין הרוח. והתשתית יכולה להיות מצומצמת והבניין ראשו בשמיים אבל אצלנו כמדומה התשתית עצומה והבניין חד קומתי.
יש כמובן אנשי רוח ושיח אינטלקטואלי ויצירה ומעשים ערכיים והתנדבות ורצון טוב, אבל הם מתקיימים ברמה אישית או מקומית כאיים בזרם בשוליה של רוח הזמן.
כי על רוח הזמן אצלנו השתלטו השכר והריווח והנוחות והפאר והנראות והשדרוג ומעל לכל ה"עוד" שאין לו קצה וגבול.
בכך, גם נשחק ללא תקנה מעמדם של הצניעות והפשטות שרק באמצעותן ניתן לבסס את העולם הרוחני.
עיקר שלישי - הרלטיביזם
מצד אחד, ברמה הקולקטיבית, בשיח החיצוני עם כל העולם - אנחנו צודקים והם טועים. [עיקר ראשון]
מצד שני ברמה האישית, בשיח הפנימי, כולנו יכולים להיות צודקים בעת ובעונה אחת, גם אם אנחנו אומרים דברים מנוגדים. כי האמת והצדק והנכון והראוי כבר אינם מעוגנים במציאות אלא הם מין נרטיב אישי פוסט מודרני.
ובמקום שמתפשטת יחסיות מטשטשים הגבולות בין נכון ולא נכון, ובין טוב לרע ובין איכות לשטחיות, עד ש"האח הגדול" ו"היפה והחנון" משתווים ל"רואים עולם" ורק מעניינים יותר, ואין לעמוס עוז או לבג"ץ יתרון על נערים מן הגבעות, כי אלו אולי משכילים יותר אבל אלו יותר אותנטיים ואוהבי ישראל, כך ששוררת בין הצדדים שקילות ותיקו רלטיביסטי עושה דרכו אל תוך רוח הזמן והחינוך. והראיה - אין מורה בישראל שיעלה מבוכת בג"ץ מול תוקפיו לדיון עמוק ונאור.
עיקר רביעי - המסכים
המסכים שמלכתחילה נועדו לענג ולשרת אותנו, הפכו לאדונים לנו. החיים נעו מן המציאות אל המסך ומה שלא מתמסך - אינו קיים. לפיכך, תשומת הלב מופנית תמיד אל המסך ואל המציאות מציצים רק כאל השתקפות מן המסך, או כאל שארית תפלה של החיים הממוסכים. לפיכך, נאלצת מערכת החינוך להתנהל, רק בשולי המציאות - באותו מרחב אשר מותיר לה המסך, וממילא מצטמצמת יכולתה להשפיע ולחנך.
מן הצילום למציאות
אם הצילום הצליח לתפוס בעדשתו את רוח הזמן, הרי נשאלת השאלה, כיצד יכולים המורים ומערכת החינוך בכללותה, להשפיע על התלמידים, ולייצר חינוך אחר ואיכותי יותר, כשבעצם, מערכת החינוך והתלמידים נעים ביחד במרחב שמקבעת רוח הזמן, מבלי יכולת לחרוג ממנו.
יש הטוענים, שלמרות הכל, יש למורה בכיתתו חופש ויכולת לחנך ולהשפיע, ומה שמקובל היום כרעיון גואל - ליצר חינוך ולמידה משמעותיים.
אני מסכים איתם אבל חושב שיתכן מצב בו לפרטים יש חופש בעוד המערכת בכללותה - כבולה. זה לא מבטא אשליית חופש של המורה היחיד, אלא חופש ואחריות ואתגר אמיתיים, להיות חריג בתוך המערכת, ולנוע עם כיתתך בשיפוליו המסוכנים של פעמון גאוס.
אבל זו פריבילגיה של המורה כפרט, בעוד מערכת החינוך תמיד תנוע בלב הפעמון, כפי ששרטטה אותו והתוותה אותו - רוח הזמן.
ורוח הזמן, שאלו פניה תחנוק באיבה כל רפורמה ממשית ותחסום כל למידה משמעותית.
כי רוח הזמן היא היא המחנך המשפיע באמת.
הדיון בשאלה הזו, הוא בעל חשיבות עצומה.
במלאכת החינוך עוסקים בארץ - כמאה ועשרים אלף מורים, ועוזרים על ידם מאות אלפי הורים וגננות ומפקחים ומדריכים ומפקדים ויועצים והוצאות החינוך אין להן שיעור, ומעמד החינוך קרוב ללב כולנו. לא ייפלא אפוא שחדשות לבקרים עולה על בימתנו שר חינוך חדש שמנשיב רוח חדשה ומקים ועדות ויוזם יוזמות ומנקז את הכל לכלל רפורמה שתעשה סוף סוף את התיקון הגדול שיגאל את מערכת החינוך משמימונה ובינוניותה.
אבל נדמה לי, שלפני התקציבים העצומים וההשקעה הסיזיפית והרפורמות הגדולות, חשוב לזהות את המחנכים בעלי ההשפעה הכי גדולה על החינוך. כדאי להכיר אותם ולברר מה מידת השפעתם על החינוך, ומה התכנים והאיכויות שהם מביאים לחינוך ורק לאחר מכן נוכל לבחון, איזה רפורמות יכולות באמת לבוא בחשבון ואיזה תקוות ראליות אנחנו יכולים לתלות בחינוך בכללותו.
ובכן, מי הם המחנכים המשפיעים באמת ?
לפני שאתקדם בחיפושי אעצור עוד רגע לברר מי הוא "מחנך". לדעתי מחנך הוא מי שמשפיע על עיצוב האישיות הדעות והרגישויות של בני הנוער ועל עיצוב מפת התכנים בעלי המשמעות בחייהם. המחנך יכול לבוא ממערכת החינוך הפורמלית אך אין זה תנאי, כי המשתנה הקובע את פעולתו של המחנך הוא ההשפעה החינוכית שיש לו, ולאו דווקא מקום העבודה שלו או הגדרת המקצוע שלו.
עכשיו אחרי שהרחבתי את החיפוש גם אל מחוץ לגבולות מערכת החינוך, ברצוני לשוב ולהרחיב את החיפוש גם אל מחוץ לגבולו של האדם. כי הרי, כפי שקבעתי לעצמי, מידת ההשפעה היא העיקר ולאו דווקא הזהות האנושית של המשפיע.
על יסוד ההבנה הזאת אוכל להתנסח מחדש ולשאול -
מי או מה הם המחנכים המשפיעים באמת ?
לדעתי, "רוח הזמן" [מגרמנית Zeitgeist], שהיא כינוי לאוסף הרעיונות, המוסכמות, הדעות והשקפות העולם המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית כלשהי, ומייחדים או מסמנים את האווירה החברתית תרבותית דתית ואתית של אותה התקופה, היא המחנך המשפיע באמת.
כעת אנסה לצלם את "רוח הזמן" כדי לעמוד על טיבה. ועל מנת להיטיב את מלאכת הצילום, אנסה לאלתר מצלמה שאינה ימנית ואינה שמאלית והיא לא מצלילה ולא מבהירה את התמונה, אלא מנקזת את רוח הזמן אל העיקר באופן שהמתבונן בתמונה יהנהן ויאמר: "אכן, אלה פני הדברים".
עיקר ראשון שמזדקר בחשיבותו ובהשפעתו החינוכית הוא - "אנחנו הצודקים" ובהתאם "אנחנו הטובים".
אנחנו חיים בקונפליקט מתמשך עם אויבינו ובני בריתנו וידידינו ולכל אורך הדרך אנחנו צודקים והם טועים. ניכסנו לעצמנו את הצדק, כמין ירושלים שכזו, ולא נחלוק בו ולא ניתן פירור ממנו לזולת.
ישאל השואל - מה הופך את צדקתנו לעיקר מרכזי ברוח הזמן כשגלוי לכל שהמרחב הציבורי רוחש ויכוחים ומחלוקות בנושא הזה ?
ובכן, הוויכוחים מתנהלים מחוץ לשדה החינוכי ואסורה להם הכניסה לבתי הספר.
הינה, אדם ורטה המורה לאזרחות בטבעון, ניסה להעלות לדיון את השאלה הזו עצמה, המבקשת לברר מהו צדק ומתי פעלנו ופעל צהל מתוך גישה צודקת ומתי סטה מגישה זו והוא כמעט נשלח לביתו. ללמדך שצדקתנו היא כאותו פרדס שאם אינך רבי עקיבא אל תיכנס אליו.
שני דברים מאירים את הפרשה:
האחד - היא לא התרחשה בהתנחלות של הימין הדתי לאומי אלא בישוב מבוסס שתושביו חילוניים ותומכים מובהקים של המרכז-שמאל הפוליטי.
השני - שי פירון, שר חינוכנו, המתקדם והערכי לכאורה, מילא פיו מים. הוא לא ראה באירוע הזדמנות להבהיר כי "צדקתנו" היא נושא לברור מתמיד וטוב עושה מורה לאזרחות שמבקש לבחון בכיתה בעין ביקורתית נושאי ליבה שנויים במחלוקת. שי פירון גם לא הזדעק להגן על אדם ורטה ולטעון שאם מערכת החינוך תמשוך ידה מן הלימוד והבירור הזה, היא תפקיר את החינוך לרחוב. שר חינוכנו גם לא הבהיר כי עצם הדיון חשוב וראוי, ומהווה בסיס לחשיבה ולשיח ביקורתי ופחות חשוב מה דעתו של המורה או של כל משתתף מקרב התלמידים.
אטימת מערכת החינוך בפני שיח ביקורתי בשאלות של צדק חוסם למעשה את הדיון הביקורתי בכל שאלה מוסרית רגישה ולמעשה כמעט בכל שאלה רגישה בכל תחום שהוא. כי הרי תמיד מישהו יכול להיפגע, ותמיד צפוי לקפוץ הורה כלשהו ולזעוק חמס נגד הספקות שמועלים והדעות שמושמעות וה"כפירה" בכללותה ולדרוש לגדור את מערכת החינוך בפני רוחות שכאלו, ולהחזיר לבתי הספר את חזקת ה"אנחנו טובים וצודקים".
עיקר שני - החומריות
חומר ורוח הם הפכים המתקיימים בכל. לפיכך אינם ניצבים זה לעומת זה אלא זה לצד זה וממילא השאלה אינה במה לבחור אלא מה שיווי המשקל הראוי ביניהם. כאשר היחסים ביניהם נכונים, הופך החומר לתשתית עליה נבנה בניין הרוח. והתשתית יכולה להיות מצומצמת והבניין ראשו בשמיים אבל אצלנו כמדומה התשתית עצומה והבניין חד קומתי.
יש כמובן אנשי רוח ושיח אינטלקטואלי ויצירה ומעשים ערכיים והתנדבות ורצון טוב, אבל הם מתקיימים ברמה אישית או מקומית כאיים בזרם בשוליה של רוח הזמן.
כי על רוח הזמן אצלנו השתלטו השכר והריווח והנוחות והפאר והנראות והשדרוג ומעל לכל ה"עוד" שאין לו קצה וגבול.
בכך, גם נשחק ללא תקנה מעמדם של הצניעות והפשטות שרק באמצעותן ניתן לבסס את העולם הרוחני.
עיקר שלישי - הרלטיביזם
מצד אחד, ברמה הקולקטיבית, בשיח החיצוני עם כל העולם - אנחנו צודקים והם טועים. [עיקר ראשון]
מצד שני ברמה האישית, בשיח הפנימי, כולנו יכולים להיות צודקים בעת ובעונה אחת, גם אם אנחנו אומרים דברים מנוגדים. כי האמת והצדק והנכון והראוי כבר אינם מעוגנים במציאות אלא הם מין נרטיב אישי פוסט מודרני.
ובמקום שמתפשטת יחסיות מטשטשים הגבולות בין נכון ולא נכון, ובין טוב לרע ובין איכות לשטחיות, עד ש"האח הגדול" ו"היפה והחנון" משתווים ל"רואים עולם" ורק מעניינים יותר, ואין לעמוס עוז או לבג"ץ יתרון על נערים מן הגבעות, כי אלו אולי משכילים יותר אבל אלו יותר אותנטיים ואוהבי ישראל, כך ששוררת בין הצדדים שקילות ותיקו רלטיביסטי עושה דרכו אל תוך רוח הזמן והחינוך. והראיה - אין מורה בישראל שיעלה מבוכת בג"ץ מול תוקפיו לדיון עמוק ונאור.
עיקר רביעי - המסכים
המסכים שמלכתחילה נועדו לענג ולשרת אותנו, הפכו לאדונים לנו. החיים נעו מן המציאות אל המסך ומה שלא מתמסך - אינו קיים. לפיכך, תשומת הלב מופנית תמיד אל המסך ואל המציאות מציצים רק כאל השתקפות מן המסך, או כאל שארית תפלה של החיים הממוסכים. לפיכך, נאלצת מערכת החינוך להתנהל, רק בשולי המציאות - באותו מרחב אשר מותיר לה המסך, וממילא מצטמצמת יכולתה להשפיע ולחנך.
מן הצילום למציאות
אם הצילום הצליח לתפוס בעדשתו את רוח הזמן, הרי נשאלת השאלה, כיצד יכולים המורים ומערכת החינוך בכללותה, להשפיע על התלמידים, ולייצר חינוך אחר ואיכותי יותר, כשבעצם, מערכת החינוך והתלמידים נעים ביחד במרחב שמקבעת רוח הזמן, מבלי יכולת לחרוג ממנו.
יש הטוענים, שלמרות הכל, יש למורה בכיתתו חופש ויכולת לחנך ולהשפיע, ומה שמקובל היום כרעיון גואל - ליצר חינוך ולמידה משמעותיים.
אני מסכים איתם אבל חושב שיתכן מצב בו לפרטים יש חופש בעוד המערכת בכללותה - כבולה. זה לא מבטא אשליית חופש של המורה היחיד, אלא חופש ואחריות ואתגר אמיתיים, להיות חריג בתוך המערכת, ולנוע עם כיתתך בשיפוליו המסוכנים של פעמון גאוס.
אבל זו פריבילגיה של המורה כפרט, בעוד מערכת החינוך תמיד תנוע בלב הפעמון, כפי ששרטטה אותו והתוותה אותו - רוח הזמן.
ורוח הזמן, שאלו פניה תחנוק באיבה כל רפורמה ממשית ותחסום כל למידה משמעותית.
כי רוח הזמן היא היא המחנך המשפיע באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה