המפגש של יום הזיכרון עם יום העצמאות מזמן חשבון נפש.
הייתה לנו תקומה מופלאה וזכינו במדינה אהובה.
התגשמו חלומות שלא העזנו לחלום במשך הרבה דורות.
מה עוד נבקש ?
מצד שני, חשבון הנפש מוטבע ביהודי ואפילו אם יבוא משיח אין הוא פטור ממנו.
איך עושים חשבון נפש של מדינה ?
אולי כמו אצל בני אדם - מתבוננים בציפיות שהיו לנו מעצמנו ובהתנהלות שלנו ומסכמים את הממצאים.
ובכן....
חלמנו על מדינה והקמנו מדינה.
רצינו שתהיה חזקה והיא חזקה.
קיווינו, אולי, אם אפשר אפילו חזקה מאוד - והינה היא חזקה מאוד.
מפותחת ומתקדמת אם זה לא מוגזם - וגם זאת הגשמנו.
מהבחינות האלו המציאות עולה על כל חלום.
אבל, המדינה החזקה מאוד והמפותחת והמתקדמת, היא רק מסגרת.
מצד שני, ההיסטוריה נתנה לנו שיעור אכזרי מאין כמוהו ולימדה אותנו להעריך את המסגרת. הבנו, שהמסגרת היא תנאי מוקדם למה שמתחולל בתוכה ובהעדרה עלול הכל להתפורר ולהתפזר ואפילו להגיע לכליה.
הבנו שהקיום קודם למהות ולכן עבורנו המסגרת כבר לעולם לא תהיה "רק מסגרת" אלא תנאי הכרחי לקיומנו.
ועם כל זאת, היו לנו צפיות וחלומות שנגעו גם למהות שנכונן בתוך אותה מסגרת.
יתרה מזאת - בכל שנות גלותנו, כשעצם הקיום לא היה מובטח הקדשנו את האנרגיה שלנו לגיבוש מהות. וככל שהסיכון גבר הלכנו והתבצרנו במהות שלנו. ובמקרי קיצון כשמתנו על קידוש השם, ממש המרנו קיום במהות.
ואם חוזרים כעת להתבונן בציפיות שלנו, שצמחו מרקע שקידש את המהות, ברור לגמרי שמלכתחילה יצאנו אל הדרך בתקווה למלא את המסגרת בתוכן מיוחד.
יצחק קומר החלוץ, גיבור תמול שלשום של עגנון, נשאל באוניה המביאה אותו לארץ בראשית המאה הקודמת: "יש לך קרובים בארץ ישראל ?" והוא משיב: "מי צריך להם, חברים כל ישראל, כל שכן בארץ ישראל".
נדמה שעגנון מצמצם כאן את הצפיות לגבי המהות לשני עיקרים גדולים.
האחד - החברות, דהיינו הערבות ההדדית וכל אותם היחסים ובני היחסים שמצמיחים אחריות דאגה אכפתיות מחויבות וכיוצא בזה.
והשני - ה"כל שכן". דהיינו, לא די בחברות ובערבות ההדדית שפיתחנו וטיפחנו בגולה במשך מאות שנים, לעתים לכלל מופת. כי כאן, בארץ ישראל, נעצב לדברים מדרגה חדשה, מסדר גודל חדש שיהיה בבחינת "מופת של מופת".
אבל החזון לא התגשם.
החברה שלנו נגועה בתחלואי הכוחניות והעוני והפערים העצומים בין מי שיש לו ומי שאין לו, והסכינאות במועדונים, ומרכז הליכוד, והמטענים ברחובות, ופילוג פנימי שמאיים על הזהות, והקמעות, ותג מחיר, והכיבוש שלא נגמר, והזקנה מן הפרוזדור, וקו המומחים של אובות ויידעונים, ונשיא אנס, והריאליטי ותרבות המסכים שמרדדת הכל לקוצר רוח ולכלל "מדהים" ו"סוף", והזמר המפורסם, והצדקנות האינסופית שלנו ביחסים שלנו עם שכנינו שלא אוהבים אותנו ועם ידידינו שכן אוהבים אותנו, והגדלת התקציב לניצולי שואה כדי שלפחות ימותו בכבוד, וההתנחלות בארץ האבות של האתמול שמקלקלת את נשמתה של ארץ המחר, וירושלים שאוחדה לה ויום זיכרון אחד שבו אנחנו שוכחים את כל זה וזוכרים את אילו שנפלו בשביל זה.
ובכן, איפה טעינו ?
מה הוא אותו גורם מרכזי, מעבר לאינספור גורמים משניים, שבגינו סטינו מדרכנו ?
ובמילים אחרות, מה היה בחברה היהודית במשך מאות שנים בגולה, ששמר עליה מהסתאבות, ותקף אותנו פה בארץ חמדת אבות, במהירות ובאגרסיביות כזו ?
אנחנו חושבים שהגורם הכי קריטי הוא אבדן הצניעות.
בגולה, שמרנו על הצניעות כי האמנו שעיקר תוחלתם של החיים נמצאת ברוח ולא בחומר. לפיכך האדרנו את חיי הרוח ומיעטנו את חשיבות החיים החומריים.
כאן, יותר מאשר איבדנו את אמונתנו - איבדנו את צניעותנו. אחרי אלפיים שנות העצמה רוחנית, השתכרנו ממגע החומר. לפתע, מצאנו בו תחליף ראוי לרוח.
שם קיווה הגביר להשיא את ביתו לתלמיד חכם, כדי שתזכה לחיות עמו באוהלה של תורה, ואילו אצלנו שטראוס מתחתן עם אוסם.
ומרגע שגילינו את החומר התחלנו במרדף אחריו, והוא נענה לנו ופרנס את המרדף והתרחק ככל שהגברנו את מהירותנו. ועם שהוא חשף בפנינו את מנעמיו, הוא הוסיף והצפין סודות השמורים רק לרצים המהירים ביותר.
ולאט לאט המרנו את עינוגי הרוח במנעמי החומר ועיצבנו מחדש את המושגים שלנו בקשר למשמעות ולאושר בחיים, כשהכל נכרך במהודק סביב צלמים של חומר. עד אשר גם האדם עצמו הפך לאובייקט חומרי שניתן לקנות ולמכור ולהשתמש בו לנוחיותך ותאוותיך.
ואם אצל דיין שר צבאנו ואצל הנשיא שלנו האישה אינה יותר מחומר ביד יוצר, לא כל שכן אצל הזמר הלאומי ואביו, ואם עובדיו של ראש הממשלה שלנו וזוגתו, אינם אלא חומר ביד מצווה, לא ייפלא שכך אצל עובדי קבלן. ואם נפש יהודי הומייה לאדמת ציון ורגביה ולא אל הניגון של הנביא ישעיהו - ראשונים לנו אותם נערי גבעות המקדשים את האבן. ואם אותה ירושלים של מעלה שנישאה בלבנו אלפיים שנה כאידאל מופשט, התגשמה לנו בחומר, ברי שלא ניתן לחלוק בה עם זרים, כי הרי בירושלים שהיא שהיא משאת נפש יכולים לחלוק מספר דתות אך ירושלים שהיא חומר אבן ובמות מחייבת בעלות ושליטה והיא לא ניתנת לחלוקה. ואם החומר הוא הערך ממילא ברור מדוע עזריאלי בן התשעים הוא שיאן שכר עם שני מליון בחודש, ובנקאים ואנשי ביטוח וכספים ומנכ"לים למיניהם בוזזים את הקופות שעליהם הם מופקדים.
הייתה לנו תקומה מופלאה וזכינו במדינה אהובה.
התגשמו חלומות שלא העזנו לחלום במשך הרבה דורות.
מה עוד נבקש ?
מצד שני, חשבון הנפש מוטבע ביהודי ואפילו אם יבוא משיח אין הוא פטור ממנו.
איך עושים חשבון נפש של מדינה ?
אולי כמו אצל בני אדם - מתבוננים בציפיות שהיו לנו מעצמנו ובהתנהלות שלנו ומסכמים את הממצאים.
ובכן....
חלמנו על מדינה והקמנו מדינה.
רצינו שתהיה חזקה והיא חזקה.
קיווינו, אולי, אם אפשר אפילו חזקה מאוד - והינה היא חזקה מאוד.
מפותחת ומתקדמת אם זה לא מוגזם - וגם זאת הגשמנו.
מהבחינות האלו המציאות עולה על כל חלום.
אבל, המדינה החזקה מאוד והמפותחת והמתקדמת, היא רק מסגרת.
מצד שני, ההיסטוריה נתנה לנו שיעור אכזרי מאין כמוהו ולימדה אותנו להעריך את המסגרת. הבנו, שהמסגרת היא תנאי מוקדם למה שמתחולל בתוכה ובהעדרה עלול הכל להתפורר ולהתפזר ואפילו להגיע לכליה.
הבנו שהקיום קודם למהות ולכן עבורנו המסגרת כבר לעולם לא תהיה "רק מסגרת" אלא תנאי הכרחי לקיומנו.
ועם כל זאת, היו לנו צפיות וחלומות שנגעו גם למהות שנכונן בתוך אותה מסגרת.
יתרה מזאת - בכל שנות גלותנו, כשעצם הקיום לא היה מובטח הקדשנו את האנרגיה שלנו לגיבוש מהות. וככל שהסיכון גבר הלכנו והתבצרנו במהות שלנו. ובמקרי קיצון כשמתנו על קידוש השם, ממש המרנו קיום במהות.
ואם חוזרים כעת להתבונן בציפיות שלנו, שצמחו מרקע שקידש את המהות, ברור לגמרי שמלכתחילה יצאנו אל הדרך בתקווה למלא את המסגרת בתוכן מיוחד.
יצחק קומר החלוץ, גיבור תמול שלשום של עגנון, נשאל באוניה המביאה אותו לארץ בראשית המאה הקודמת: "יש לך קרובים בארץ ישראל ?" והוא משיב: "מי צריך להם, חברים כל ישראל, כל שכן בארץ ישראל".
נדמה שעגנון מצמצם כאן את הצפיות לגבי המהות לשני עיקרים גדולים.
האחד - החברות, דהיינו הערבות ההדדית וכל אותם היחסים ובני היחסים שמצמיחים אחריות דאגה אכפתיות מחויבות וכיוצא בזה.
והשני - ה"כל שכן". דהיינו, לא די בחברות ובערבות ההדדית שפיתחנו וטיפחנו בגולה במשך מאות שנים, לעתים לכלל מופת. כי כאן, בארץ ישראל, נעצב לדברים מדרגה חדשה, מסדר גודל חדש שיהיה בבחינת "מופת של מופת".
אבל החזון לא התגשם.
החברה שלנו נגועה בתחלואי הכוחניות והעוני והפערים העצומים בין מי שיש לו ומי שאין לו, והסכינאות במועדונים, ומרכז הליכוד, והמטענים ברחובות, ופילוג פנימי שמאיים על הזהות, והקמעות, ותג מחיר, והכיבוש שלא נגמר, והזקנה מן הפרוזדור, וקו המומחים של אובות ויידעונים, ונשיא אנס, והריאליטי ותרבות המסכים שמרדדת הכל לקוצר רוח ולכלל "מדהים" ו"סוף", והזמר המפורסם, והצדקנות האינסופית שלנו ביחסים שלנו עם שכנינו שלא אוהבים אותנו ועם ידידינו שכן אוהבים אותנו, והגדלת התקציב לניצולי שואה כדי שלפחות ימותו בכבוד, וההתנחלות בארץ האבות של האתמול שמקלקלת את נשמתה של ארץ המחר, וירושלים שאוחדה לה ויום זיכרון אחד שבו אנחנו שוכחים את כל זה וזוכרים את אילו שנפלו בשביל זה.
ובכן, איפה טעינו ?
מה הוא אותו גורם מרכזי, מעבר לאינספור גורמים משניים, שבגינו סטינו מדרכנו ?
ובמילים אחרות, מה היה בחברה היהודית במשך מאות שנים בגולה, ששמר עליה מהסתאבות, ותקף אותנו פה בארץ חמדת אבות, במהירות ובאגרסיביות כזו ?
אנחנו חושבים שהגורם הכי קריטי הוא אבדן הצניעות.
בגולה, שמרנו על הצניעות כי האמנו שעיקר תוחלתם של החיים נמצאת ברוח ולא בחומר. לפיכך האדרנו את חיי הרוח ומיעטנו את חשיבות החיים החומריים.
כאן, יותר מאשר איבדנו את אמונתנו - איבדנו את צניעותנו. אחרי אלפיים שנות העצמה רוחנית, השתכרנו ממגע החומר. לפתע, מצאנו בו תחליף ראוי לרוח.
שם קיווה הגביר להשיא את ביתו לתלמיד חכם, כדי שתזכה לחיות עמו באוהלה של תורה, ואילו אצלנו שטראוס מתחתן עם אוסם.
ומרגע שגילינו את החומר התחלנו במרדף אחריו, והוא נענה לנו ופרנס את המרדף והתרחק ככל שהגברנו את מהירותנו. ועם שהוא חשף בפנינו את מנעמיו, הוא הוסיף והצפין סודות השמורים רק לרצים המהירים ביותר.
ולאט לאט המרנו את עינוגי הרוח במנעמי החומר ועיצבנו מחדש את המושגים שלנו בקשר למשמעות ולאושר בחיים, כשהכל נכרך במהודק סביב צלמים של חומר. עד אשר גם האדם עצמו הפך לאובייקט חומרי שניתן לקנות ולמכור ולהשתמש בו לנוחיותך ותאוותיך.
ואם אצל דיין שר צבאנו ואצל הנשיא שלנו האישה אינה יותר מחומר ביד יוצר, לא כל שכן אצל הזמר הלאומי ואביו, ואם עובדיו של ראש הממשלה שלנו וזוגתו, אינם אלא חומר ביד מצווה, לא ייפלא שכך אצל עובדי קבלן. ואם נפש יהודי הומייה לאדמת ציון ורגביה ולא אל הניגון של הנביא ישעיהו - ראשונים לנו אותם נערי גבעות המקדשים את האבן. ואם אותה ירושלים של מעלה שנישאה בלבנו אלפיים שנה כאידאל מופשט, התגשמה לנו בחומר, ברי שלא ניתן לחלוק בה עם זרים, כי הרי בירושלים שהיא שהיא משאת נפש יכולים לחלוק מספר דתות אך ירושלים שהיא חומר אבן ובמות מחייבת בעלות ושליטה והיא לא ניתנת לחלוקה. ואם החומר הוא הערך ממילא ברור מדוע עזריאלי בן התשעים הוא שיאן שכר עם שני מליון בחודש, ובנקאים ואנשי ביטוח וכספים ומנכ"לים למיניהם בוזזים את הקופות שעליהם הם מופקדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה