כשבובר בכה

שבת לפנות ערב אצל אבא אברהמלה. התריסים אל הרחוב פתוחים לרווחה ואור עדין של בין ערביים ממלא את החלל. אנחנו שבים ומסכמים עם אבא שהשנה הגיעה רק עונת החורף בעוד החורף עצמו שכח לבוא ולפיכך שורר אצלנו כל העת - אביב. כולנו שבעי רצון מכך שהאוויר כעת לא חם ולא קר ולא יבש או לח אלא נעים וממוצע, כך שאיננו צריכים ללבוש או להסיר דבר אלא יכולים פשוט לשבת לנו אל מול החוץ וליהנות. אחרי שמסכמים את ענייניי מזג האוויר החביבים כל כך על אבא, פורשים על השולחן את מפת הקלפים הירוקה שזוכרת את אימא עדנה ואת האורחים שגדשו את הבית במפגשי שישי של הקלפים, ויושבים לשחק רמי.
הידיים של אבא זריזות מאוד וחוט המחשבה שלו שזור היטב ומיד אחרי שהקלפים מסודרים אצלו ביד הוא פותח באותו ניגון חסידי שלו - "אחינו הנהג....". אחרי נסיעה קצרה עם אחינו הנהג אנחנו מסיטים את אבא אל "פסגת הר הצופים" ואל "גשר צר מאוד" . מכאן ואיילך אנחנו שרים בכוונה רבה במשך כל הערב את שירי אותם זמנים, שמנגינתם שמורה בלבו של אבא והמילים שלהם חוזרות אליו לרגעים ומתחברות לסיפורים מהימים הרחוקים.
בנסיעה הביתה אנחנו אומרים שעוד נתגעגע אל ערבי שבת עם אבא, ומסכמים בהתפעלות, שאם בובר היה נוכח בדיאלוג שאנחנו מייצרים עם אבא באמצעות קלפים ושירים, הוא היה בוכה.