יום אחד בראשית פברואר, נסענו לירושלים, דרך כביש 395 היפיפה. הוא מתפתל בתוך חורש צפוף על צלע הר לאורך ואדי ומטפס לכיוון בריכת הסטף ממנה נשקפות מדרגות הטרסות היורדות לעמק ומנגד מתחם הדסה ועין כרם. ולאורך הדרך פה ושם, שקדיה לבנה או ורודה בפריחתה.
אחר כך אורית נסעה עם אילנה לכנס חינוכי ברומא, ואני ליוויתי אותה מהבית בין היתר מתוך זכרונות רומא המקסימה שלנו, בה בילינו ימים אחדים, לפני כארבע שנים.
בהיעדרה, עשיתי עם נילי טיול אל הדרום האדום. בתקופה זו הנגב המערבי מתכסה ירוק של שדות וחום של חריש, ומסביב לשטחים המעובדים, שטחי הבר שמחוץ לטווח המחרשה ובהם עשבי הבר ופה ושם סבך סברס שמזכיר שפעם רתחה הארץ הזאת מאש ומדם. אבל כעת זה נשכח בין הגבעות היפות. ועצים בודדים פה ושם, שדווקא בדידותם מדגישה אותם , ושמש אביב שאורה מציף ברכות - והכל ביחד, מקסים.
נכנסנו אל דרכי העפר שבין השדות המטופחים והתרחקנו מבטון ואספלט והשמיים היו נקיים מקווים של חשמל. אחר כך נסענו אל חלקת הקבר של לילי שרון. הגבעה הייתה מכוסה במרבדי כלניות אדומות וביניהן פירחי שדה בסגול וצהוב ויד ביד טיפסנו לאיטנו על הגבעה.
בטיול עם נילי אורית הייתה חסרה לי וכשהיא חזרה הצעתי לה לחזור על אותו מסלול אבל דברים התגלגלו אחרת ובאחת השבתות, בדרך ליומהולדת שנה של שני, אצל ריבה ודוד הוריה של שירה, עברנו במנחת מגידו וטיילנו בין משטחי הכלניות הצבעוניות.
לצד כביש הסרגל, בתוך חורשת אקליפטוסים ששום דבר לא מייחד אותה, בחלקת בר סתמית שאינך מצפה למצוא בה דבר, מצאו להם הכלניות משכן, והן מכסות את השטח במרבדים של סגול וורוד ולבן וכחול ואדום.
במרץ, לפני שהאביב יברח לנו, נסענו לגבעת הרקפות ליד תל שחר.
משם נסענו לתל שוכה וטיפסנו אל גבעת התורמוסים. פעם גבר כאן דויד על גולית, כי כמו בכל מקום בארץ המריבה הקטנטונת שלנו, תמיד בשכבה שמתחת מישהו נלחם במישהו ובדרך כלל עוד טיפה מתחת תוכל למצוא אחרים שהתכתשו וכן הלאה. ואולי זה מן משל שכזה שבו הפרחים מבשרים על פיוס בשוך הקרבות.
אני מנצל את פוסט הפרחים ומשלב בו תמונות אחדות מטיול חברים במסלולי נחל הג'ילבון ונחל דבורה ברמת הגולן.
התמונה של טלי בשדה הצהוב מצאה חן בעיניינו אז החלטנו לשים שם דוב ולעשות עוד תמונה.
אחר כך אורית נסעה עם אילנה לכנס חינוכי ברומא, ואני ליוויתי אותה מהבית בין היתר מתוך זכרונות רומא המקסימה שלנו, בה בילינו ימים אחדים, לפני כארבע שנים.
בהיעדרה, עשיתי עם נילי טיול אל הדרום האדום. בתקופה זו הנגב המערבי מתכסה ירוק של שדות וחום של חריש, ומסביב לשטחים המעובדים, שטחי הבר שמחוץ לטווח המחרשה ובהם עשבי הבר ופה ושם סבך סברס שמזכיר שפעם רתחה הארץ הזאת מאש ומדם. אבל כעת זה נשכח בין הגבעות היפות. ועצים בודדים פה ושם, שדווקא בדידותם מדגישה אותם , ושמש אביב שאורה מציף ברכות - והכל ביחד, מקסים.
נכנסנו אל דרכי העפר שבין השדות המטופחים והתרחקנו מבטון ואספלט והשמיים היו נקיים מקווים של חשמל. אחר כך נסענו אל חלקת הקבר של לילי שרון. הגבעה הייתה מכוסה במרבדי כלניות אדומות וביניהן פירחי שדה בסגול וצהוב ויד ביד טיפסנו לאיטנו על הגבעה.
בטיול עם נילי אורית הייתה חסרה לי וכשהיא חזרה הצעתי לה לחזור על אותו מסלול אבל דברים התגלגלו אחרת ובאחת השבתות, בדרך ליומהולדת שנה של שני, אצל ריבה ודוד הוריה של שירה, עברנו במנחת מגידו וטיילנו בין משטחי הכלניות הצבעוניות.
לצד כביש הסרגל, בתוך חורשת אקליפטוסים ששום דבר לא מייחד אותה, בחלקת בר סתמית שאינך מצפה למצוא בה דבר, מצאו להם הכלניות משכן, והן מכסות את השטח במרבדים של סגול וורוד ולבן וכחול ואדום.
במרץ, לפני שהאביב יברח לנו, נסענו לגבעת הרקפות ליד תל שחר.
גבעות יפות מכוסות אורנים וצמחיית חורש ירוקה והכל מוצף רקפות.
פגשנו את חיים שפעם היה חבר בתל שחר והוא סיפר שבזמנו לא היה השפע הזה ולא ברור לו מה גרם לרקפות להתרכז דווקא כאן. זה מזכיר שגם "דרום אדום" היא תופעה חדשה יחסית. כמו תגובה מאוחרת של הפרחים שהפסקנו לקטוף, ובמשך שנים התארגנו בבטן האדמה למתקפת היופי הזו.
משם נסענו לתל שוכה וטיפסנו אל גבעת התורמוסים. פעם גבר כאן דויד על גולית, כי כמו בכל מקום בארץ המריבה הקטנטונת שלנו, תמיד בשכבה שמתחת מישהו נלחם במישהו ובדרך כלל עוד טיפה מתחת תוכל למצוא אחרים שהתכתשו וכן הלאה. ואולי זה מן משל שכזה שבו הפרחים מבשרים על פיוס בשוך הקרבות.
אני מנצל את פוסט הפרחים ומשלב בו תמונות אחדות מטיול חברים במסלולי נחל הג'ילבון ונחל דבורה ברמת הגולן.
התמונה של טלי בשדה הצהוב מצאה חן בעיניינו אז החלטנו לשים שם דוב ולעשות עוד תמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה