גילה ישנה אצלנו שלושה לילות.
אף פעם בעבר לא אירחנו בביתנו ולא התארחנו בבית חברים לשלושה ימים.
היה נעים מאוד ונטול מאמץ. תחושת שלווה של חברות רבת שנים וקירבת נפש. בין היתר קראנו בקול את הסיפור הנפלא של ס. יזהר - "פורץ גדר ישכנו נחש" שבעבר הקראתי לאורית ולטלי.
בבוקר יום ראשון, נסעתי עם גילה לבקר את עופר - אבא של בועז. [בעלה של גילה וחברי מנוער שנפטר בפתאומיות ב 2002.]
הוא סיפר שהיו לו קשיי נשימה ובחילות והוא התקשה אפילו לחצות את הפרוזדור בבניין ורופאת גיל פז הפנתה אותו למיון. בבית החולים אשפזו אותו לשבוע וטרחו סביבו דוקטורים ופרופסורים ולא איתרו את סיבת המצוקה ושחררו אותו לסבלו.
אחר כך, המשיך עופר לספר, הוא ביקר בסטיקיית הכפר שם הוא נוהג לאכול בצהריים וסיפר למחמוד המלצר על מצוקתו. אמר לו פרופסור מחמוד שעליו לפתוח חלון ולמלא את חדרו באוויר צלול, ובמיוחד בלילה וכך עשה עופר ותוך ימים ספורים נעלמו קשיי הנשימה והבחילות והוא חזר להיות אותו זקן-צעיר כמקודם.
לפני שנים אחדות רצה עופר לעשות את מסלול חוצה ישראל כמין מסלול פיוטי של פרידה מן המולדת ואולי מן החיים עצמם. אורית ואני הלכנו לצידו בין צומת קורסי לעין גב. הוא במקלו ובשיער שיבתו הארוך, המשתלח אחריו מתחת לכובע קש, כמין משה שכזה, ואנחנו לצידו כרושמי קורות הימים, או לפחות קורות הימים שלו וגל נכדתו במאסף, ברכבה שהוא כעין ניידת טיפול וחילוץ אם חס וחלילה...
בעין גב אכלנו יחד, וכיוון ששהינו בצימר בסביבה, שאלתי אם הוא רוצה שנבוא גם מחר להמשך המסלול.
"לא" הוא השיב לי מייד, כאילו די לו ממני לעת הזאת ובכלל וכאילו הוא מציע לי למצוא לי למחר מישהו אחר להיטפל אליו.
בזמנים הרחוקים, כשבועז גלאי ואני היינו מרבים לבוא לביתו לשעות של משחקי קנסטה, הוא היה מארח אותנו בנכונות אך ללא שימחה. הוא כמובן אהב לשחק איתנו ואהב שבאנו אבל התעקש להימנע מכל גילוי של שמחה לקראתנו והיה מקבל אותנו בקריאת הקרב הצרודה: " מנוולים, הגעתם ?".
הוא אף פעם לא יזם מפגש, ואף פעם לא הודה שהמפגשים יחסרו לו אם ייפסקו.
הקפיד על מצב נפשי של נכונות להיפגש ותו לא.
ואכן, כשנפסקו המפגשים, רק חיכינו שהוא יציע לנו לקפוץ בהזדמנות. שיגלה איזה סימן קטן שאחרי מאות שעות ביחד, משהו חסר לו. לצערנו, לא היה חסר לו כלום, כך שנעלנו את החוויות שהתפרשו על פני חצי יובל, בקופסאות הזיכרונות שלנו, מבלי שיתקיים ולו איחוד אחד נוסף ללהקה.
התחושה הזו של קירבה וזרות, של חיבה ודחייה חזרה אלי באותו יום בעין גב.
בשנים האחרונות אני רואה את עופר בעיקר באזכרות של בועז. אני תמיד שמח לקראתו ויושב אתו ומתעניין כל מיני התעניינויות. הוא כמובן משתף פעולה, ומספר ומסביר ומרצה ואני משיב ומתלוצץ וחש חביבות בלתי מוגדרת. ועם כל זאת אני יודע שמבחינתו אני יכול להימצא או לא להימצא וכמעט היינו הך.
מכל מקום, משעה שעופר עבר לבית גיל פז בכפר סבא רציתי לבקר אותו אבל לא הייתי בטוח אם הוא ישמח בי. ולמה שאטרח כדי למצוא שהוא שווה נפש אלי ואל הביקור שלי ? הבוקר, כשגילה עמדה לצאת מביתנו הצעתי לה שתבקר את עופר. היא השיבה לי אינסטינקטיבית - "אם תבוא איתי".
אספנו אותו ונסענו לקפה "קקאו". היינו ראשונים בקפה ועופר כדרכו סיפר והסביר והרצה ואני קידמתי את השיחה בשאלות והרהורים מפה ומשם וגילה גם.
בין היתר סיפר לנו שם את הסיפור על פרופסור מחמוד ועל כך שאחרי פרשת האויר שנכנס לחדר ומילא את ריאותיו וגירש את קוצר הנשימה והבחילות, הוא המשיך וניקה את גופו על ידי פליטות מכוונות של גזים עכורים מכל פתחי האוורור שלו. על כך סברתי, שהחלמה באמצעות נודות היא חידוש רפואי.
בעניין אחר הסביר שאם המוח צלול ולא ניזוק מתחלואי הזמן אזי האדם הולך ומזקין והולך ומחכים, ומזקין ומחכים עד לבלי די. דבריו שימחו אותנו מאוד הן על שום החכמה הרבה שמן הסתם צברנו עד כה והן בזכות החכמה הנערמת בהמשך דרכנו.
אבל מעבר לצחוק, רעיונות אילו מפורטים ומנומקים בספרו הנפלא של הנוירופסיכולוג אלחנן גולדברג "פרדוקס החכמה" שהוא לדעתי ספר חובה לכל מתבגר ומתבגר יותר.
כשנפרדנו בשערי גיל פז, שאלתי אותו אם ירצה שאבוא לבקרו והוא הרעים: "תמיד !"
נזכרתי בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ המסתיים במילים :
"אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה,
אף פעם בעבר לא אירחנו בביתנו ולא התארחנו בבית חברים לשלושה ימים.
היה נעים מאוד ונטול מאמץ. תחושת שלווה של חברות רבת שנים וקירבת נפש. בין היתר קראנו בקול את הסיפור הנפלא של ס. יזהר - "פורץ גדר ישכנו נחש" שבעבר הקראתי לאורית ולטלי.
בבוקר יום ראשון, נסעתי עם גילה לבקר את עופר - אבא של בועז. [בעלה של גילה וחברי מנוער שנפטר בפתאומיות ב 2002.]
הוא סיפר שהיו לו קשיי נשימה ובחילות והוא התקשה אפילו לחצות את הפרוזדור בבניין ורופאת גיל פז הפנתה אותו למיון. בבית החולים אשפזו אותו לשבוע וטרחו סביבו דוקטורים ופרופסורים ולא איתרו את סיבת המצוקה ושחררו אותו לסבלו.
אחר כך, המשיך עופר לספר, הוא ביקר בסטיקיית הכפר שם הוא נוהג לאכול בצהריים וסיפר למחמוד המלצר על מצוקתו. אמר לו פרופסור מחמוד שעליו לפתוח חלון ולמלא את חדרו באוויר צלול, ובמיוחד בלילה וכך עשה עופר ותוך ימים ספורים נעלמו קשיי הנשימה והבחילות והוא חזר להיות אותו זקן-צעיר כמקודם.
לפני שנים אחדות רצה עופר לעשות את מסלול חוצה ישראל כמין מסלול פיוטי של פרידה מן המולדת ואולי מן החיים עצמם. אורית ואני הלכנו לצידו בין צומת קורסי לעין גב. הוא במקלו ובשיער שיבתו הארוך, המשתלח אחריו מתחת לכובע קש, כמין משה שכזה, ואנחנו לצידו כרושמי קורות הימים, או לפחות קורות הימים שלו וגל נכדתו במאסף, ברכבה שהוא כעין ניידת טיפול וחילוץ אם חס וחלילה...
בעין גב אכלנו יחד, וכיוון ששהינו בצימר בסביבה, שאלתי אם הוא רוצה שנבוא גם מחר להמשך המסלול.
"לא" הוא השיב לי מייד, כאילו די לו ממני לעת הזאת ובכלל וכאילו הוא מציע לי למצוא לי למחר מישהו אחר להיטפל אליו.
בזמנים הרחוקים, כשבועז גלאי ואני היינו מרבים לבוא לביתו לשעות של משחקי קנסטה, הוא היה מארח אותנו בנכונות אך ללא שימחה. הוא כמובן אהב לשחק איתנו ואהב שבאנו אבל התעקש להימנע מכל גילוי של שמחה לקראתנו והיה מקבל אותנו בקריאת הקרב הצרודה: " מנוולים, הגעתם ?".
הוא אף פעם לא יזם מפגש, ואף פעם לא הודה שהמפגשים יחסרו לו אם ייפסקו.
הקפיד על מצב נפשי של נכונות להיפגש ותו לא.
ואכן, כשנפסקו המפגשים, רק חיכינו שהוא יציע לנו לקפוץ בהזדמנות. שיגלה איזה סימן קטן שאחרי מאות שעות ביחד, משהו חסר לו. לצערנו, לא היה חסר לו כלום, כך שנעלנו את החוויות שהתפרשו על פני חצי יובל, בקופסאות הזיכרונות שלנו, מבלי שיתקיים ולו איחוד אחד נוסף ללהקה.
התחושה הזו של קירבה וזרות, של חיבה ודחייה חזרה אלי באותו יום בעין גב.
בשנים האחרונות אני רואה את עופר בעיקר באזכרות של בועז. אני תמיד שמח לקראתו ויושב אתו ומתעניין כל מיני התעניינויות. הוא כמובן משתף פעולה, ומספר ומסביר ומרצה ואני משיב ומתלוצץ וחש חביבות בלתי מוגדרת. ועם כל זאת אני יודע שמבחינתו אני יכול להימצא או לא להימצא וכמעט היינו הך.
מכל מקום, משעה שעופר עבר לבית גיל פז בכפר סבא רציתי לבקר אותו אבל לא הייתי בטוח אם הוא ישמח בי. ולמה שאטרח כדי למצוא שהוא שווה נפש אלי ואל הביקור שלי ? הבוקר, כשגילה עמדה לצאת מביתנו הצעתי לה שתבקר את עופר. היא השיבה לי אינסטינקטיבית - "אם תבוא איתי".
אספנו אותו ונסענו לקפה "קקאו". היינו ראשונים בקפה ועופר כדרכו סיפר והסביר והרצה ואני קידמתי את השיחה בשאלות והרהורים מפה ומשם וגילה גם.
בין היתר סיפר לנו שם את הסיפור על פרופסור מחמוד ועל כך שאחרי פרשת האויר שנכנס לחדר ומילא את ריאותיו וגירש את קוצר הנשימה והבחילות, הוא המשיך וניקה את גופו על ידי פליטות מכוונות של גזים עכורים מכל פתחי האוורור שלו. על כך סברתי, שהחלמה באמצעות נודות היא חידוש רפואי.
בעניין אחר הסביר שאם המוח צלול ולא ניזוק מתחלואי הזמן אזי האדם הולך ומזקין והולך ומחכים, ומזקין ומחכים עד לבלי די. דבריו שימחו אותנו מאוד הן על שום החכמה הרבה שמן הסתם צברנו עד כה והן בזכות החכמה הנערמת בהמשך דרכנו.
אבל מעבר לצחוק, רעיונות אילו מפורטים ומנומקים בספרו הנפלא של הנוירופסיכולוג אלחנן גולדברג "פרדוקס החכמה" שהוא לדעתי ספר חובה לכל מתבגר ומתבגר יותר.
כשנפרדנו בשערי גיל פז, שאלתי אותו אם ירצה שאבוא לבקרו והוא הרעים: "תמיד !"
נזכרתי בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ המסתיים במילים :
"אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה,
ומה גם אנשים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה