ביום ששי כותב לי יצחק שהלוויתן נוגע בקושי האנושי לחלוק עם אחרים בחוויות העמוקות שלנו.
בבוקר שבת אני משיב ליצחק ומספר לו שמאחרי הלוויתן יש סיפור עצוב על קשר קרוב בין חברים, שהתרופף. אני מוסיף, שהאינטרפרטציה שלו מצאה חן בעיני אבל אני סבור שדווקא יש לאדם יכולת להזדהות עם האושר של יקיריו אם כי קשה לו להזדהות עם הסבל שלהם. עכשיו כשאני מוסיף ומהרהר בכך אני מוצא בנקודה הזאת את הייחוד של ישוע, שאהבת האדם שלו הצמיחה בתוכו יכולת פיזית, בלתי מצויה, לחוות את הכאב האנושי. כשאני ממשיך לדוש בעניין אני שם לב לכך שבעצם אנחנו לא מסוגלים לשחזר כאב שיניים או את הכאב של השלבקת החוגרת שסבלנו מהם. כאילו שהכאב מצוי במצב צבירה שגורם לו להתאדות מיד אחרי שהוא חולף. אלא אם כן אתה במקרה - ישוע.
אורית קוראת את מכתבי הארוך ליצחק ואנחנו מוצאים עצמנו בפתחה של שיחה ארוכה של הסכמות ומחלוקות אלא שהשיחה נקטעת בתחילתה כיוון שיוני מצלצל ומוסר שלנילי כואב מאוד והיא מבקשת שנבוא. לפיכך אני שולח ליצחק את המכתב כמו שהוא ואנחנו יוצאים לדרך.
בדרך אורית מסתייגת מהאובססיה שלי להשיב ליצחק בדחיפות, עוד לפני שהדיו התייבש, ולפני שיכולתי לחשוב שוב על הדברים ולערוך אותם. הביקורת הזו, מוציאה ממני תיאוריה חדשה, על ה"אינטנסיביות הספונטנית של הקשר", שמאפשרת זרימה וקצב שחשובים יותר מדיוק ועריכה ומאפשרים את השיפור והעריכה תוך כדי תנועת השיח קדימה.
מגיעים אל נילי ששוכבת במיטה ומתייסרת בכאבים. עוזרים לה לקחת שני כדורים ודי מהר הכאב נרגע ונילי קמה. וכולנו יושבים ומשוחחים במין נורמליות שלא זוכרת את הסיוט שהיה כאן לפני כמה דקות.
בצהריים נפרדים מנילי ואורית מובילה אותנו אל המסעדה האיטלקית סרדיניה, בכיכר קדומים, שהיא הכיכר המרכזית ביפו העתיקה. אנחנו מתיישבים ליד השולחן המכוסה במפה המשובצת באדום לבן ומיד אנחנו מרגישים "כמו ברומא". זו סגולה מיוחדת שיש אצלנו למסעדות איטלקיות טובות שהן תמיד מחזירות אותנו הביתה - לרומא. אורית כמובן מחליטה עלי, כי אני בדרך כלל מוכן ומזומן לכל מיני המאכלים שבעולם, ואנחנו נהנים מפיצה רומאית וארטישוק ממולא ומקנחים בטרמיסו אחד שאצל אורית הולך תמיד עם רומא.
אחר כך קונים בחוץ גביע גלידה "שני צבעים כדור אחד" ומשוטטים ומגלים מחדש את מקסימותה של יפו שבין עתיקותיה אתה תמיד חוזר להיות תייר נלהב.
לקראת ארבע מגיעים אל אבא - סבא אברהמלה ושמים את מפת הקלפים הירוקה ופותחים שולחן רמי ומשחקים ושרים כאילו אין שום שיכחה והחיים סבים להם בשיגרתם כמו תמיד, כמו תמיד.
בבוקר שבת אני משיב ליצחק ומספר לו שמאחרי הלוויתן יש סיפור עצוב על קשר קרוב בין חברים, שהתרופף. אני מוסיף, שהאינטרפרטציה שלו מצאה חן בעיני אבל אני סבור שדווקא יש לאדם יכולת להזדהות עם האושר של יקיריו אם כי קשה לו להזדהות עם הסבל שלהם. עכשיו כשאני מוסיף ומהרהר בכך אני מוצא בנקודה הזאת את הייחוד של ישוע, שאהבת האדם שלו הצמיחה בתוכו יכולת פיזית, בלתי מצויה, לחוות את הכאב האנושי. כשאני ממשיך לדוש בעניין אני שם לב לכך שבעצם אנחנו לא מסוגלים לשחזר כאב שיניים או את הכאב של השלבקת החוגרת שסבלנו מהם. כאילו שהכאב מצוי במצב צבירה שגורם לו להתאדות מיד אחרי שהוא חולף. אלא אם כן אתה במקרה - ישוע.
אורית קוראת את מכתבי הארוך ליצחק ואנחנו מוצאים עצמנו בפתחה של שיחה ארוכה של הסכמות ומחלוקות אלא שהשיחה נקטעת בתחילתה כיוון שיוני מצלצל ומוסר שלנילי כואב מאוד והיא מבקשת שנבוא. לפיכך אני שולח ליצחק את המכתב כמו שהוא ואנחנו יוצאים לדרך.
בדרך אורית מסתייגת מהאובססיה שלי להשיב ליצחק בדחיפות, עוד לפני שהדיו התייבש, ולפני שיכולתי לחשוב שוב על הדברים ולערוך אותם. הביקורת הזו, מוציאה ממני תיאוריה חדשה, על ה"אינטנסיביות הספונטנית של הקשר", שמאפשרת זרימה וקצב שחשובים יותר מדיוק ועריכה ומאפשרים את השיפור והעריכה תוך כדי תנועת השיח קדימה.
מגיעים אל נילי ששוכבת במיטה ומתייסרת בכאבים. עוזרים לה לקחת שני כדורים ודי מהר הכאב נרגע ונילי קמה. וכולנו יושבים ומשוחחים במין נורמליות שלא זוכרת את הסיוט שהיה כאן לפני כמה דקות.
בצהריים נפרדים מנילי ואורית מובילה אותנו אל המסעדה האיטלקית סרדיניה, בכיכר קדומים, שהיא הכיכר המרכזית ביפו העתיקה. אנחנו מתיישבים ליד השולחן המכוסה במפה המשובצת באדום לבן ומיד אנחנו מרגישים "כמו ברומא". זו סגולה מיוחדת שיש אצלנו למסעדות איטלקיות טובות שהן תמיד מחזירות אותנו הביתה - לרומא. אורית כמובן מחליטה עלי, כי אני בדרך כלל מוכן ומזומן לכל מיני המאכלים שבעולם, ואנחנו נהנים מפיצה רומאית וארטישוק ממולא ומקנחים בטרמיסו אחד שאצל אורית הולך תמיד עם רומא.
אחר כך קונים בחוץ גביע גלידה "שני צבעים כדור אחד" ומשוטטים ומגלים מחדש את מקסימותה של יפו שבין עתיקותיה אתה תמיד חוזר להיות תייר נלהב.
לקראת ארבע מגיעים אל אבא - סבא אברהמלה ושמים את מפת הקלפים הירוקה ופותחים שולחן רמי ומשחקים ושרים כאילו אין שום שיכחה והחיים סבים להם בשיגרתם כמו תמיד, כמו תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה