ארוחת בוקר ב"מול הים" הנישאת מעל החוף של נתניה. במפרץ נעים גולשים על מרבציהם אחורה וקדימה למנגינת הגלים, כמו כלבי ים שמשתכשכים בינתיים.
אורית מספרת שסטודנטית העתיקה את מבחן הבית ושואלת מה עושים.
אני אומר שאני נגד עונשים וברוח מורנו ישוע, עדיף שהחוטא יעשה תיקון והמערכת והקרבן יעשו סליחה. במקרה שלנו למשל, אני מציע לתת לסטודנטית עבודה חדשה בהיקף גדול על החומר שבקורס, במקום להעביר אותה לוועדת משמעת. ככה תינתן לה הזדמנות לעשות "תיקון", וגם ללמוד כמה חשוב לסלוח. כי גם הסליחה, צריכה להיות בתרמילו של המחנך.
אורית מאתגרת ושואלת מה הייתי עושה עם האיש שרצח את שני הוריו. אני אומר, שאם הוא היה מקבל על עצמו לגור ולעבוד בבית אבות ולשרת קשישים ברחמים ודאגה עד שיכלה כוחו, ולעשות ארבעים שנה של מחילה אמתית, זה היה בעיני תיקון גדול שמצדיק סליחה.
"מי יסלח לו ?" שואלת אורית.
"את !" אני משיב.
"לעומת זאת בשבתו בבית הסוהר לא יהיה תיקון ולא תהיה סליחה, רק רוטינה של ענישה חסרת משמעות."
אחר כך השחפים נוחתים על שובר הגלים ומשבצים אותו בלבן שחור וגורמים לי להתנסח בזהירות:
"במקרים רבים אין מנוס מענישה, כי לא כל חוטא מבקש לעשות תיקון. חוץ מזה, התיקון והסליחה הם מתכונת של ייצור עצמי, ואילו הענישה היא המתכונת של הייצור ההמוני, והחברה מתקשה להתמודד עם הפרטים במתכונת אישית. אבל, לצד הענישה, כדאי תמיד לזכור שהיא לכל היותר - הרע במיעוטו וכמעט בלתי אפשרי לה להפוך לפתרון ראוי וטוב."
הכריכה הראשונה של החטא ועונשו ?
בדרך הביתה עוצרים בשמורת האירוסים, על חוף הכורכר של נתניה. האירוסים במחבואם באדמה ורק נר הלילה כהרגלו צופה אל החופים בסרבנות. אנחנו משוטטים בשביל על הרכס הצופה לים ובדרכנו חזרה חולפים על פני אימא צעירה ובבנותיה הקטנות אוספות אל שקיות גדולות פלסטיקים וניירות שנישאו ברוח עד שנאחזו בסבכי שיחים. אנחנו מביטים בהם ומדמיינים את הסיפור הנסתר והיפה של המשפחה הזו.
בבוקר שלמחרת, נוסעים לארוחת בוקר אצל בת הכורם, מקסימה, בבנימינה. לפני חודש אכלתי כאן עם נילי וטעם הארוחה וטעם האירוח של מקסימה ובן זוגה עוד שמור בי. אבל היום הם סגורים ואנחנו ממשיכים ל"דרך התבלינים" בכניסה לקבר הברון, שמתגאה בשפע קערות יפות עמוסות בחליטות צבעוניות של פרות וצמחים ואגוזים. חורש הכרמל רוחץ בגשם ובוהק בירקותו, ובפנים חמים ויש ריח של טריות ונופר דואגת לארוחת הבוקר שלנו כך שאפשר לחזור בנחת אל "החטא ועונשו".
שדות וחממות במרגלותיו הדרומיים של הכרמל
"על פי תפישתי" אני אומר, "לא קיימת במציאות חלוקה שמפרידה בין חוטאים ושאינם חוטאים אלא כל אדם חוטא מידי פעם במעשה או בדיבור או לכל הפחות במחשבה. כלומר החטא אינו סקציה מיוחדת ונפרדת של ההתנהלות האנושית אלא חלק אינטגרלי ושגור בחיי אדם. וכיוון שכולנו חוטאים, אזי ההבדל בין החוטאים השונים הוא רק הבדל כמותי, ואין ולא קיים אותו ההבדל האיכותי שלכאורה דימינו לראותו, בין חוטא לצדיק.
לפיכך, כשאנחנו בוחנים את יחסנו אל החטא, אנחנו לא עוסקים במשהו רחוק שנוגע לאנשים רחוקים ורעים, אלא בסוגיה אינטימית שנוגעת לעצמנו. וכדי ללמוד על היחס האותנטי שלנו לחטא, עלינו לקרב את המבט אל תוך עצמנו ולברר מה דיננו כשאנחנו נתפשים, על ידי עצמנו, בחטאינו ?
ובכן, נניח שאנחנו משתדלים להיות אנשים טובים והגונים. כיצד אם כן' אנחנו מטפלים בחטאים שלנו ? אנחנו מחפשים לעשות תיקון ! אם פגענו אנחנו מבקשים סליחה ואם הזקנו אנחנו מבקשים לפצות, ואם חשבנו מחשבות רעות כגון מחשבות של צרות עין וקנאה, אזי אנחנו מתרגלים את נפשנו לנדיבות. ולתיקון יש ערך מוסרי עמוק מבחינתם של החוטא והקרבן גם יחד, כי הוא מאפשר לחוטא מירוק כלשהו של החטא ואת הקרבן הוא משחרר מהכבלים המייסרים של הנקם והשנאה ומאפשר לו את ההתעלות שבסליחה.
ביחסו של האיש הטוב וההגון אל חטאיו שלו, מצוי הרעיון של התיקון, אבל לא נמצא את רעיון העונש. כי, כמו שאמרנו, העונש אינו רלבנטי לחטא. העונש הוא מעין תלאי שאתה מניח כדי להרחיק מן העין ולהסתיר במקום שראוי לשים תחבושת.
ואם את עצמנו איננו מענישים על חטאינו, למה שנרצה להעניש אדם אחר ?
עכשיו, אחרי שהפרדנו בין החטא ועונשו והרחקנו אותם זה מזה, לא נותר לנו אלא לעשות קפיצה גדולה אחרונה ולראות שהעונש על פי מהותו בעצם אינו מוסרי !
אם נתבונן לרגע אל תוך העונש, נראה שהוא מיצר אפקט הרתעה על ידי תמחור סיכונים גבוה וכדאיות נמוכה. ב "ביזנס" הזה עובדים עם עקרונות של כלכלת שוק בזה לא קיים מרכיב מוסרי.
העונש גם נותן פורקן לרצון הנקמה של הקרבן, אבל בהגשמת נקמה אין שום התעלות רוחנית ומצפונית שאופייניים למעשה המוסרי.
לפיכך, אנחנו נותרים רק עם רעיון ה"סדר הציבורי" שמתאפשר בזכות מערכת ענישה, כבסיס מוסרי להצדקת הענישה. אבל, גישה זו, ניתנת לצידוק רק במערכות גדולות, שבהן יש ציבור ודרוש סדר ציבורי. ואילו במבנים החברתיים הקטנים נראה שהעונש נותר ריק מכל משמעות מוסרית והיומרה המוסרית שלו היא בעצם אנטי מוסרית.
סיום ארוחת הבוקר מסמן גם את סיום ההרהורים בסוגיית החטא ועונשו ואחרי מבט אחרון בחליטות התה ובחורש הרחוץ אנחנו עושים דרכנו אל רמות מנשה הישר אל הרפת ואל דני רפתני. דני מסביר לנו, במבטא אנגלוסקסי כבד, שהפרות בשחור לבן נותנות חלב וממליטות בדרך כלל עד גיל שש ולפעמים יותר, וכאשר הקצב שלהן מואט, הן הופכות לבשר. לעומתן, העגלים הופכים לבשר לפני תום שנתם הראשונה, כשהם מתקרבים במשקלם לחצי טון. וכך גם העגלים והעגלות החומים למיניהם, שאינם זוכים להאריך ימים.
אחר כך הוא מוביל אותנו על הקטנוע שלו אל היציאה לנחל שלף. לפני שנפרדים, הוא מספר מעט על מסעותיו הגדולים, ומסכם את רשמיו בכך, שהכי נחמדים ונדיבים וחמים בעולם כולו, הם הישראלים שלנו, והכי טוב בישראל כולה זה כאן בקיבוץ וברפת ברמות מנשה.
האדמה ספוגה מהגשם ששטף היום והמגפיים כמשקולות דמה ספוגה מהגשם ששטף היום והנעלים כמשקולות
הנה ברוש לבדו, עד השמים
נחל שלף
כלניות ראשונות
אורית מספרת שסטודנטית העתיקה את מבחן הבית ושואלת מה עושים.
אני אומר שאני נגד עונשים וברוח מורנו ישוע, עדיף שהחוטא יעשה תיקון והמערכת והקרבן יעשו סליחה. במקרה שלנו למשל, אני מציע לתת לסטודנטית עבודה חדשה בהיקף גדול על החומר שבקורס, במקום להעביר אותה לוועדת משמעת. ככה תינתן לה הזדמנות לעשות "תיקון", וגם ללמוד כמה חשוב לסלוח. כי גם הסליחה, צריכה להיות בתרמילו של המחנך.
אורית מאתגרת ושואלת מה הייתי עושה עם האיש שרצח את שני הוריו. אני אומר, שאם הוא היה מקבל על עצמו לגור ולעבוד בבית אבות ולשרת קשישים ברחמים ודאגה עד שיכלה כוחו, ולעשות ארבעים שנה של מחילה אמתית, זה היה בעיני תיקון גדול שמצדיק סליחה.
"מי יסלח לו ?" שואלת אורית.
"את !" אני משיב.
"לעומת זאת בשבתו בבית הסוהר לא יהיה תיקון ולא תהיה סליחה, רק רוטינה של ענישה חסרת משמעות."
אחר כך השחפים נוחתים על שובר הגלים ומשבצים אותו בלבן שחור וגורמים לי להתנסח בזהירות:
"במקרים רבים אין מנוס מענישה, כי לא כל חוטא מבקש לעשות תיקון. חוץ מזה, התיקון והסליחה הם מתכונת של ייצור עצמי, ואילו הענישה היא המתכונת של הייצור ההמוני, והחברה מתקשה להתמודד עם הפרטים במתכונת אישית. אבל, לצד הענישה, כדאי תמיד לזכור שהיא לכל היותר - הרע במיעוטו וכמעט בלתי אפשרי לה להפוך לפתרון ראוי וטוב."
הכריכה הראשונה של החטא ועונשו ?
בדרך הביתה עוצרים בשמורת האירוסים, על חוף הכורכר של נתניה. האירוסים במחבואם באדמה ורק נר הלילה כהרגלו צופה אל החופים בסרבנות. אנחנו משוטטים בשביל על הרכס הצופה לים ובדרכנו חזרה חולפים על פני אימא צעירה ובבנותיה הקטנות אוספות אל שקיות גדולות פלסטיקים וניירות שנישאו ברוח עד שנאחזו בסבכי שיחים. אנחנו מביטים בהם ומדמיינים את הסיפור הנסתר והיפה של המשפחה הזו.
בבוקר שלמחרת, נוסעים לארוחת בוקר אצל בת הכורם, מקסימה, בבנימינה. לפני חודש אכלתי כאן עם נילי וטעם הארוחה וטעם האירוח של מקסימה ובן זוגה עוד שמור בי. אבל היום הם סגורים ואנחנו ממשיכים ל"דרך התבלינים" בכניסה לקבר הברון, שמתגאה בשפע קערות יפות עמוסות בחליטות צבעוניות של פרות וצמחים ואגוזים. חורש הכרמל רוחץ בגשם ובוהק בירקותו, ובפנים חמים ויש ריח של טריות ונופר דואגת לארוחת הבוקר שלנו כך שאפשר לחזור בנחת אל "החטא ועונשו".
שדות וחממות במרגלותיו הדרומיים של הכרמל
"על פי תפישתי" אני אומר, "לא קיימת במציאות חלוקה שמפרידה בין חוטאים ושאינם חוטאים אלא כל אדם חוטא מידי פעם במעשה או בדיבור או לכל הפחות במחשבה. כלומר החטא אינו סקציה מיוחדת ונפרדת של ההתנהלות האנושית אלא חלק אינטגרלי ושגור בחיי אדם. וכיוון שכולנו חוטאים, אזי ההבדל בין החוטאים השונים הוא רק הבדל כמותי, ואין ולא קיים אותו ההבדל האיכותי שלכאורה דימינו לראותו, בין חוטא לצדיק.
לפיכך, כשאנחנו בוחנים את יחסנו אל החטא, אנחנו לא עוסקים במשהו רחוק שנוגע לאנשים רחוקים ורעים, אלא בסוגיה אינטימית שנוגעת לעצמנו. וכדי ללמוד על היחס האותנטי שלנו לחטא, עלינו לקרב את המבט אל תוך עצמנו ולברר מה דיננו כשאנחנו נתפשים, על ידי עצמנו, בחטאינו ?
ובכן, נניח שאנחנו משתדלים להיות אנשים טובים והגונים. כיצד אם כן' אנחנו מטפלים בחטאים שלנו ? אנחנו מחפשים לעשות תיקון ! אם פגענו אנחנו מבקשים סליחה ואם הזקנו אנחנו מבקשים לפצות, ואם חשבנו מחשבות רעות כגון מחשבות של צרות עין וקנאה, אזי אנחנו מתרגלים את נפשנו לנדיבות. ולתיקון יש ערך מוסרי עמוק מבחינתם של החוטא והקרבן גם יחד, כי הוא מאפשר לחוטא מירוק כלשהו של החטא ואת הקרבן הוא משחרר מהכבלים המייסרים של הנקם והשנאה ומאפשר לו את ההתעלות שבסליחה.
ביחסו של האיש הטוב וההגון אל חטאיו שלו, מצוי הרעיון של התיקון, אבל לא נמצא את רעיון העונש. כי, כמו שאמרנו, העונש אינו רלבנטי לחטא. העונש הוא מעין תלאי שאתה מניח כדי להרחיק מן העין ולהסתיר במקום שראוי לשים תחבושת.
ואם את עצמנו איננו מענישים על חטאינו, למה שנרצה להעניש אדם אחר ?
עכשיו, אחרי שהפרדנו בין החטא ועונשו והרחקנו אותם זה מזה, לא נותר לנו אלא לעשות קפיצה גדולה אחרונה ולראות שהעונש על פי מהותו בעצם אינו מוסרי !
אם נתבונן לרגע אל תוך העונש, נראה שהוא מיצר אפקט הרתעה על ידי תמחור סיכונים גבוה וכדאיות נמוכה. ב "ביזנס" הזה עובדים עם עקרונות של כלכלת שוק בזה לא קיים מרכיב מוסרי.
העונש גם נותן פורקן לרצון הנקמה של הקרבן, אבל בהגשמת נקמה אין שום התעלות רוחנית ומצפונית שאופייניים למעשה המוסרי.
לפיכך, אנחנו נותרים רק עם רעיון ה"סדר הציבורי" שמתאפשר בזכות מערכת ענישה, כבסיס מוסרי להצדקת הענישה. אבל, גישה זו, ניתנת לצידוק רק במערכות גדולות, שבהן יש ציבור ודרוש סדר ציבורי. ואילו במבנים החברתיים הקטנים נראה שהעונש נותר ריק מכל משמעות מוסרית והיומרה המוסרית שלו היא בעצם אנטי מוסרית.
סיום ארוחת הבוקר מסמן גם את סיום ההרהורים בסוגיית החטא ועונשו ואחרי מבט אחרון בחליטות התה ובחורש הרחוץ אנחנו עושים דרכנו אל רמות מנשה הישר אל הרפת ואל דני רפתני. דני מסביר לנו, במבטא אנגלוסקסי כבד, שהפרות בשחור לבן נותנות חלב וממליטות בדרך כלל עד גיל שש ולפעמים יותר, וכאשר הקצב שלהן מואט, הן הופכות לבשר. לעומתן, העגלים הופכים לבשר לפני תום שנתם הראשונה, כשהם מתקרבים במשקלם לחצי טון. וכך גם העגלים והעגלות החומים למיניהם, שאינם זוכים להאריך ימים.
אחר כך הוא מוביל אותנו על הקטנוע שלו אל היציאה לנחל שלף. לפני שנפרדים, הוא מספר מעט על מסעותיו הגדולים, ומסכם את רשמיו בכך, שהכי נחמדים ונדיבים וחמים בעולם כולו, הם הישראלים שלנו, והכי טוב בישראל כולה זה כאן בקיבוץ וברפת ברמות מנשה.
האדמה ספוגה מהגשם ששטף היום והמגפיים כמשקולות דמה ספוגה מהגשם ששטף היום והנעלים כמשקולות
הנה ברוש לבדו, עד השמים
נחל שלף
כלניות ראשונות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה