במובן מסוים - הכל היסטוריה.
אם היסטוריה היא "כל מה שהיה", ואם "מה שיהיה" הוא בעצם פיתוח של מה שהיה בצירוף כמה הפתעות, אזי מה שהיה משתרע מראשית הזמן ומספר את הסיפור ההולך לו, עד לסוף הזמן. לפיכך, כאשר אנחנו מאמצים עינינו אל האופק, מבעד לאותה משקפת הקרויה "היסטוריה", אנו צופים הרחק מכל "האבל" השט לו בחלל, אפילו עד אותם ימים חמים בהם תמות השמש ותשרוף הכל ואפילו הלאה ומעבר.
ובשלב זה, התרבות שלנו והמדע וכל השאר, אינם אלא רגע מיקרי, באותה תנועה עצומה של ההיסטוריה, המסיעה בקרונותיה את כל גלגולי התרבות המדע והיתר עד אותה תחנה מיקרית הקרויה "עכשיו".
ובכל תחנה שכזו עוסקים אינספור פועלים בשינוע מטעני ענק של ה"לא רלוונטי" אל קרונות אחוריים, בהם מאוכסנת "ההיסטוריה של ההיסטוריה", ובהזזת מיטענים אחרים מסוג "רלוונטי" אל קרונות קידמיים על מנת לפלס את דרכי העתיד.
אז אייך אפשר שלא לאהוב היסטוריה ??
ואילו אצל האדם - הכל הווה.
אנחנו חושבים על העבר והעתיד ומעלים תמונות וזכרונות מן העבר ומשאלות מן העתיד והכל בתוך ובמסגרת ההווה. אפילו את הדבר הקטן ביותר איננו יכולים לעשות אתמול או מחר. חיינו מתנהלים, מראשית ועד אחרית, באותה תחנה מיקרית שקרויה "עכשיו".
אייך מיישבים את הסתירה ?
איינשטין הגיע אל תורת היחסות הפרטית מתוך אותה רכבת. הוא הבין שהזמן והמרחב שונים אם אתה ברכבת או משקיף עליה מבחוץ.
בדומה אצלנו - כשההיסטוריה נעה במסילתה, אתה הינך גרגיר זעיר בלתי נראה בננו קטע בדרכה.
לעומת זאת, כשאנחנו על הרכבת, אנחנו מסיעים איתנו את ההווה שלנו, ואין אפילו תחנה אחת בדרכנו, שתהיה מחוץ למסגרתו של ההווה.
למה זה רלוונטי ?
כדי להזהר מאשליית החיים הנפלאים שיהיו לנו מחר.
זו אזהרה מפני שעבוד ההווה למען העתיד והמלצה לחיות בתחושת כבוד אל ההוה שלנו, כי למען האמת - זה כל מה שיש ויהיה לנו.
ומה לגבי אותם התוכניות שמכוונות את חיינו ודנות אותנו לחיים של שעמום ויגיעה עבור התגשמות טובה בהמשך הדרך, ואותה ההקרבה הידועה שאנו מוכנים לפעמים להקריב למען המחר ?
זה כמו טיפוס לאוורסט.
אם יש משמעות או הנאה מהטיפוס כל יום וכל שעה - אתה פוסע בדרכו הנכונה של ההווה.
אם זה סבל ואי נחת מתמשכים - ואתה מאמין ששם בפיסגת ההר תזכה לאושר הגדול שיפצה - אתה טווה אשליה ומוטב שתוותר מראש על הטיפוס.
אגב, מפסגת האוורסט יפתח לפניך אופק חדש וממנו ישוב ויפתח אופק חדש, מה שבעצם, הופך כל אופק ללא יותר מנקודה בדרך.
חייך בהווה מתקתקים באוזנך בהרמוניה או בדיסהרמוניה. הקשב לצליל ולמקצב ואם הוא צורם, תחפש מנגינה אחרת. לפעמים זה קשה ומסובך ולעיתים כמעט בלתי אפשרי, אבל תמיד זה המוצא. רק אל תתכחש לדיסהרמוניה כי היא מספרת משהו אמיתי לא רק על ההווה אלא גם על העבר שלך על הצפוי לך בהמשך הדרך.
וכך הן הדרכים כולן. אם אתה נע אל העתיד שלך, במסלול עוקף הווה - ותר עליו, כי אין לך דבר יקר מההווה שלך !
אם היסטוריה היא "כל מה שהיה", ואם "מה שיהיה" הוא בעצם פיתוח של מה שהיה בצירוף כמה הפתעות, אזי מה שהיה משתרע מראשית הזמן ומספר את הסיפור ההולך לו, עד לסוף הזמן. לפיכך, כאשר אנחנו מאמצים עינינו אל האופק, מבעד לאותה משקפת הקרויה "היסטוריה", אנו צופים הרחק מכל "האבל" השט לו בחלל, אפילו עד אותם ימים חמים בהם תמות השמש ותשרוף הכל ואפילו הלאה ומעבר.
ובשלב זה, התרבות שלנו והמדע וכל השאר, אינם אלא רגע מיקרי, באותה תנועה עצומה של ההיסטוריה, המסיעה בקרונותיה את כל גלגולי התרבות המדע והיתר עד אותה תחנה מיקרית הקרויה "עכשיו".
ובכל תחנה שכזו עוסקים אינספור פועלים בשינוע מטעני ענק של ה"לא רלוונטי" אל קרונות אחוריים, בהם מאוכסנת "ההיסטוריה של ההיסטוריה", ובהזזת מיטענים אחרים מסוג "רלוונטי" אל קרונות קידמיים על מנת לפלס את דרכי העתיד.
אז אייך אפשר שלא לאהוב היסטוריה ??
ואילו אצל האדם - הכל הווה.
אנחנו חושבים על העבר והעתיד ומעלים תמונות וזכרונות מן העבר ומשאלות מן העתיד והכל בתוך ובמסגרת ההווה. אפילו את הדבר הקטן ביותר איננו יכולים לעשות אתמול או מחר. חיינו מתנהלים, מראשית ועד אחרית, באותה תחנה מיקרית שקרויה "עכשיו".
אייך מיישבים את הסתירה ?
איינשטין הגיע אל תורת היחסות הפרטית מתוך אותה רכבת. הוא הבין שהזמן והמרחב שונים אם אתה ברכבת או משקיף עליה מבחוץ.
בדומה אצלנו - כשההיסטוריה נעה במסילתה, אתה הינך גרגיר זעיר בלתי נראה בננו קטע בדרכה.
לעומת זאת, כשאנחנו על הרכבת, אנחנו מסיעים איתנו את ההווה שלנו, ואין אפילו תחנה אחת בדרכנו, שתהיה מחוץ למסגרתו של ההווה.
למה זה רלוונטי ?
כדי להזהר מאשליית החיים הנפלאים שיהיו לנו מחר.
זו אזהרה מפני שעבוד ההווה למען העתיד והמלצה לחיות בתחושת כבוד אל ההוה שלנו, כי למען האמת - זה כל מה שיש ויהיה לנו.
ומה לגבי אותם התוכניות שמכוונות את חיינו ודנות אותנו לחיים של שעמום ויגיעה עבור התגשמות טובה בהמשך הדרך, ואותה ההקרבה הידועה שאנו מוכנים לפעמים להקריב למען המחר ?
זה כמו טיפוס לאוורסט.
אם יש משמעות או הנאה מהטיפוס כל יום וכל שעה - אתה פוסע בדרכו הנכונה של ההווה.
אם זה סבל ואי נחת מתמשכים - ואתה מאמין ששם בפיסגת ההר תזכה לאושר הגדול שיפצה - אתה טווה אשליה ומוטב שתוותר מראש על הטיפוס.
אגב, מפסגת האוורסט יפתח לפניך אופק חדש וממנו ישוב ויפתח אופק חדש, מה שבעצם, הופך כל אופק ללא יותר מנקודה בדרך.
חייך בהווה מתקתקים באוזנך בהרמוניה או בדיסהרמוניה. הקשב לצליל ולמקצב ואם הוא צורם, תחפש מנגינה אחרת. לפעמים זה קשה ומסובך ולעיתים כמעט בלתי אפשרי, אבל תמיד זה המוצא. רק אל תתכחש לדיסהרמוניה כי היא מספרת משהו אמיתי לא רק על ההווה אלא גם על העבר שלך על הצפוי לך בהמשך הדרך.
וכך הן הדרכים כולן. אם אתה נע אל העתיד שלך, במסלול עוקף הווה - ותר עליו, כי אין לך דבר יקר מההווה שלך !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה