בודהה חיפש את האושר.
הוא חשב שהגוף חוסם אותו וברוח הזמנים ההם הוא החליט לדכא אותו בסיגופים. שלא יפריע עם הצרכים והפינוקים שלו. הוא כמעט מת מרוב הצלחה, אבל נוכח שזה לא מקדם אותו לאושר. בשלב הזה בודהה היה מעונה מיסורים עד שהוא אמר:
"לעזאזל האושר, אבל אייך אני מונע את הסבל".
הוא התיישב בצל מתחת פיקוס, לקח משהו לפה וחשב. מתרגול הסיגופים הוא למד שכל פעם שנדמה שהגעת לקצה, מתברר לך שאפשר עוד קצת. הוא אימץ את הנחישות הזאת לצורך חיפוש התשובות וחשב וחשב וחשב. והאמת, שהפעם זה היה תירגול די נחמד, כי כבר לא הייתה סכנה שהתירגול יהרוג אותו. מה עוד, שבין חשב לחשב הוא לגם קפה שחור ואכל עוגיות מעמול, העלה במשקל ופטפט עם נערה יפה שדאגה לכל צרכיו.
אחרי שבועיים שלושה התבהרה המחשבה של בודהה והוא הגיע לתובנה מדהימה:
הסבל ואי הנחת, בעיקרם, אינם מרכיב של המציאות החיצונית אלא מרכיב של התודעה שלנו !!
במילים אחרות - מקור הצער, הכעס, האכזבה, התיסכול, הייאוש, הקנאה וכל מה שמרכיב את הסבל, בעיקרו, אינו במציאות החיצונית אלא באופן ההתבוננות שלנו באותה המציאות ובפרשנות שאנחנו נותנים למציאות, כלומר בתודעה שלנו.
ואם זה נכון, הרי אפשר להתקדם עוד צעד בקו המחשבה ולקבוע: אנחנו מחוללי הסבל העיקריים של עצמנו. לא המציאות, לא משהו מחוץ לנו, אלא אנחנו עצמנו.
הפילוסוף יום אמר שהוא רואה שהדברים מתרחשים בזה אחר זה, אבל ככל שהוא מאמץ את עיניו ומוחו, הוא אינו מצליח להבחין במה שקוראים: "סיבה". הפילוסוף קאנט שמע שיום גנב את הסיבתיות והוא הרגיש שהעולם מתנדנד בחוסר יציבות. הוא לא נח ולא שקט עד שבנה קונסטרוקציה שלפיה הסיבתיות נמצאת בתודעה שלנו מלכתחילה. כך הציל קאנט את העולם מתוהו.
אבל בודהה שקדם לו באלפיים ושלוש מאות שנה מצא בתודעה שלנו דבר חשוב לעין שיעור - את הסבל.
כי אם הסבל אינו נגרם כתוצאה מאירועים חיצוניים שנגרמו על ידי בני אדם או האל שמעניש אותי או על ידי הגורל או מזלי הרע אלא כתוצאה מאירגון התודעה שלי, אז אולי אני יכול לארגן את התודעה שלי אחרת, כך שכל אותם עשו לי ואכלו לי וקרה לי, לא ייסבו לי סבל.
הינה כי כן, מעצם הצבעה על המקור העיקרי לסבל מתחייב כבר הכיוון לטיפול בהקלה על הסבל.
נקודה נוספת - המחשבה שהאדם אחראי לסבל של עצמו, מציבה את האדם במרכז היקום. כבר לא אלוהים והמלך ובני האדם והגורל אחראים לסיבלו של האדם אלא הוא עצמו אחראי לסיבלו. בודהה מציע איפוא, כתוצר לוואי של תפישת האחריות לסבל, גם מהפכה אקזיסטנציאליסטית אדירה, שמעמידה את האדם, כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, במרכז היקום.
המהפכה הקאנטיאנית והמהפכה הקופרניקאית, עסקו באירגון מחדש של ההבנה שלנו לגבי המציאות.שתיהן עצומות ומעוררות השתאות, כמו גם הגילויים הדארווינסטים והניוטונים והאיינשטינים, אבל באף אחד מהם אין כדי לשנות את מעמדו האקזיסטנציאליסטי של האדם. ואילו המהפכה הבודהיסטית משנה סידרי עולם ואדם באופן כה דרמתי ומיידי, עד שמהות האדם עצמה, לפני בודהה ואחריו, אינה אותה מהות.
מבחינה זו, המחשבה שהסבל נובע בעיקר מן התודעה ולא מן המציאות, ולפיכך אנחנו אחראים לסבל שלנו ועל ידי ארגון חדש של התודעה ביכולתנו לצמצמו, ותוצר הלוואי של מחשבה זו המעמיד את האדם במרכז, נראית בעיני, המחשבה העמוקה והמשמעותית ביותר שחשב האדם מאודו.
מכאן ואילך הקדיש בודהה את עיקר הגותו ומשנתו לתיקון התודעה ולהוצאת הסבל מתוכה.
אייך עושים את זה ?
כמובן אין קיצורי דרך וצריך ללמוד המון ולהתעמק ולתרגל על עצמך ולנסות למזער את סבל בחייך שלך, כי הרי לא מדובר כאן בפילוסופיה כללית אלא בפילוסופיה הכי אישית שבנמצא. ורצוי גם קצת ללכת לאיבוד ולחזור משם כדי להמשיך להתקדם.
אבל כאן אני הרי עוסק בבודהיזם על רגל אחת אז הינה האינסטנט מתכון:
הסבל ואי הנחת אמר בודהה נובעים בעיקרם מאי הידיעה. הם בעצם סוג של: הפתעה לרעה.
בשל ההפתעות לרעה אנחנו מאוכזבים ומיואשים וכועסים וחדורי נקם וכו'.
לו ידענו לאשורם, כיצד הדברים מתנהלים, לא היינו מתיסרים בציפיות שנכזבו ולא היינו כועסים שהעניינים התפתחו אחרת, ולא היינו נקלעים לכלל ייאוש כי הרי הכל היה צפוי לנו מראש.
בדיוק כמו ההכרות האינטימית שיש לנו עם עקרון הכבידה, שגורמת לנו לקבל בהבנה את הנפילה שלנו, גם אם היא מביאה כאב גדול, מבלי שיתעורר בנו אפילו זיק של כעס כלפי חוק המשיכה שעולל זאת. לא כעס, לא אכזבה, לא רצון נקם - אלא קבלה. כי אין בנפילה הכואבת הזו, שום הפתעה לרעה, אלא זו דרכה של המציאות וחוקיה למשוך עצמים אילו לאילו ואנו בכלל זה. ככה זה.
ובכל זאת, כיצד אפשר להימנע מהפתעות רעות אם גם הן שזורות במציאות ?
על התשובה לכך טרח בודהה לאין שיעור. הוא ישב בסיכול רגליים ופירק את המציאות ואת המושגים שלנו ואת התודעה בכללותה לאין ספור חלקים, והתבונן בהם במבט צלול וחודר ומצא את החוליים והציע תרופות.
ועל רגל אחת הוא אמר:
תקדיש חלק מחייך כדי ללמוד את התודעה ואת המציאות שמחוצה לה ותסנכרן ביניהם כך שיהיה תואם והרמוניה ביניהן עד שיעלמו ההפתעות לרעה, ובהתאם יעלמו גם הכעס האכזבה היאוש וכל יתר מרכיבי הסבל.
כשם שהתודעה שלך מסונכרנת עם הכבידה לבלי הפרד, עד שבלתי אפשרי לך לכעוס על הכבידה.
כך לא תחטא בציפיה ולא תענש באכזבה וכך לא תחטא באשליה ולא תענש בהתפכחות וכן הלאה.
רק כך תתנקה ממרבית הסבל שמזהם את נשמתך.
ומה לגבי המקרים הטראגיים, כאשר אדם מאבד את היקר לו ביותר ?
השאלה הזו מכילה הנחה נסתרת לפיה הבודהיזם יכול, אולי, לעזור במקרים הקלים, אבל הוא חסר אונים במיקרים טראגיים.
ובאמת מה יגיד הבודהה למי שאיבד את אהבת חייו ?
ובאמת, כיצד עשויים תירגולים בודהיסטים להקל על תהום הסבל הפעור ומאיים לבלוע ??
נכון. גם הבודהיזם עומד מלא יראה וצער מול אימת אובדן כזה.
אבל הבודהיזם, כמו כולנו בעצם, סבור שככול שהפצע נורא יותר כך התרופה דרושה יותר. והיא כל כך דרושה, עד שראוי לתת אותה, בשיאו של הכאב.
דע את האובדן, מציע בודהה. הבט סביבך וראה - אין בית שאין בו אובדן ואין אדם שלא חווה אובדן. אינך בודד באובדנך, אלא בן למשפחה אינסופית. כי זה אופיים של החיים. ככה זה.
דע את הכאב, מציע בודהה. הוא עצום אבל ממדיו הם עדות ליופי שחווית. לאדם המיוחד והנפלא שהיה חלק מחייך. עוצמת כאבך, היא גם עדות לנפלאותם של החיים.
ואחרי שתצלול אל תוך האובדן והכאב, אתה תרים ראשך מעל למים ותמשיך לשחות.
השאלה היא, האם תמשיך לשחות כשעל רגליך תלויה משקולת האובדן שתאיים להטביע גם אותך, או שמא תמשיך לשחות כשזיכרון ענוג בדבר קסמם של החיים מציף אותך בדרכך.
האם תיצמד לכל אשר אבדת, או שמא תימצא בך הנדיבות העילאית, לשחרר את אובדנך ולהשתחרר ממנו.
ואם אתה אינך נצמד לאובדנך, ומרים את הראש, מתברר לך שהיקר לך מכל אבד אבל אתה נשארת וילדים ומשפחה וחברים שאתה קשור אליהם. אולי זה לא יוצר עבורך חובה לחיות אבל זה בטח מייצר סיבה לחיות. כמו עוד הרבה סיבות, שמן הסתם ממתינות מעבר לאובדן, אם רק תשכיל להשתחרר ממנו.
שום דבר לא קל בהבנה ובתירגול וביישום של הרעיונות האילו בשעת אובדן. זה עד כדי כך קשה, שכדאי להבין ולתרגל וליישם את זה באלף אובדנים קטנים אשר פוקדים אותנו, לפני אותו אובדן עצום ואכזרי.
דרך הבודהה נפלאה כל כך, לא משום שהיא קלה, אלא משום שהיא נכונה וטרפואיתית ומשחררת מסבל בלתי נסבל. ומשום שדרכה מלאת חמלה ותוך כדי טיפול בסבל היא גם מאדירה את החיים.
ומה בקשר לאושר ?
על כך בפוסט שיעסוק ברגל השניה של הבודהיזם.
נ.ב.הוא חשב שהגוף חוסם אותו וברוח הזמנים ההם הוא החליט לדכא אותו בסיגופים. שלא יפריע עם הצרכים והפינוקים שלו. הוא כמעט מת מרוב הצלחה, אבל נוכח שזה לא מקדם אותו לאושר. בשלב הזה בודהה היה מעונה מיסורים עד שהוא אמר:
"לעזאזל האושר, אבל אייך אני מונע את הסבל".
הוא התיישב בצל מתחת פיקוס, לקח משהו לפה וחשב. מתרגול הסיגופים הוא למד שכל פעם שנדמה שהגעת לקצה, מתברר לך שאפשר עוד קצת. הוא אימץ את הנחישות הזאת לצורך חיפוש התשובות וחשב וחשב וחשב. והאמת, שהפעם זה היה תירגול די נחמד, כי כבר לא הייתה סכנה שהתירגול יהרוג אותו. מה עוד, שבין חשב לחשב הוא לגם קפה שחור ואכל עוגיות מעמול, העלה במשקל ופטפט עם נערה יפה שדאגה לכל צרכיו.
אחרי שבועיים שלושה התבהרה המחשבה של בודהה והוא הגיע לתובנה מדהימה:
הסבל ואי הנחת, בעיקרם, אינם מרכיב של המציאות החיצונית אלא מרכיב של התודעה שלנו !!
במילים אחרות - מקור הצער, הכעס, האכזבה, התיסכול, הייאוש, הקנאה וכל מה שמרכיב את הסבל, בעיקרו, אינו במציאות החיצונית אלא באופן ההתבוננות שלנו באותה המציאות ובפרשנות שאנחנו נותנים למציאות, כלומר בתודעה שלנו.
ואם זה נכון, הרי אפשר להתקדם עוד צעד בקו המחשבה ולקבוע: אנחנו מחוללי הסבל העיקריים של עצמנו. לא המציאות, לא משהו מחוץ לנו, אלא אנחנו עצמנו.
הפילוסוף יום אמר שהוא רואה שהדברים מתרחשים בזה אחר זה, אבל ככל שהוא מאמץ את עיניו ומוחו, הוא אינו מצליח להבחין במה שקוראים: "סיבה". הפילוסוף קאנט שמע שיום גנב את הסיבתיות והוא הרגיש שהעולם מתנדנד בחוסר יציבות. הוא לא נח ולא שקט עד שבנה קונסטרוקציה שלפיה הסיבתיות נמצאת בתודעה שלנו מלכתחילה. כך הציל קאנט את העולם מתוהו.
אבל בודהה שקדם לו באלפיים ושלוש מאות שנה מצא בתודעה שלנו דבר חשוב לעין שיעור - את הסבל.
כי אם הסבל אינו נגרם כתוצאה מאירועים חיצוניים שנגרמו על ידי בני אדם או האל שמעניש אותי או על ידי הגורל או מזלי הרע אלא כתוצאה מאירגון התודעה שלי, אז אולי אני יכול לארגן את התודעה שלי אחרת, כך שכל אותם עשו לי ואכלו לי וקרה לי, לא ייסבו לי סבל.
הינה כי כן, מעצם הצבעה על המקור העיקרי לסבל מתחייב כבר הכיוון לטיפול בהקלה על הסבל.
נקודה נוספת - המחשבה שהאדם אחראי לסבל של עצמו, מציבה את האדם במרכז היקום. כבר לא אלוהים והמלך ובני האדם והגורל אחראים לסיבלו של האדם אלא הוא עצמו אחראי לסיבלו. בודהה מציע איפוא, כתוצר לוואי של תפישת האחריות לסבל, גם מהפכה אקזיסטנציאליסטית אדירה, שמעמידה את האדם, כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, במרכז היקום.
המהפכה הקאנטיאנית והמהפכה הקופרניקאית, עסקו באירגון מחדש של ההבנה שלנו לגבי המציאות.שתיהן עצומות ומעוררות השתאות, כמו גם הגילויים הדארווינסטים והניוטונים והאיינשטינים, אבל באף אחד מהם אין כדי לשנות את מעמדו האקזיסטנציאליסטי של האדם. ואילו המהפכה הבודהיסטית משנה סידרי עולם ואדם באופן כה דרמתי ומיידי, עד שמהות האדם עצמה, לפני בודהה ואחריו, אינה אותה מהות.
מבחינה זו, המחשבה שהסבל נובע בעיקר מן התודעה ולא מן המציאות, ולפיכך אנחנו אחראים לסבל שלנו ועל ידי ארגון חדש של התודעה ביכולתנו לצמצמו, ותוצר הלוואי של מחשבה זו המעמיד את האדם במרכז, נראית בעיני, המחשבה העמוקה והמשמעותית ביותר שחשב האדם מאודו.
מכאן ואילך הקדיש בודהה את עיקר הגותו ומשנתו לתיקון התודעה ולהוצאת הסבל מתוכה.
אייך עושים את זה ?
כמובן אין קיצורי דרך וצריך ללמוד המון ולהתעמק ולתרגל על עצמך ולנסות למזער את סבל בחייך שלך, כי הרי לא מדובר כאן בפילוסופיה כללית אלא בפילוסופיה הכי אישית שבנמצא. ורצוי גם קצת ללכת לאיבוד ולחזור משם כדי להמשיך להתקדם.
אבל כאן אני הרי עוסק בבודהיזם על רגל אחת אז הינה האינסטנט מתכון:
הסבל ואי הנחת אמר בודהה נובעים בעיקרם מאי הידיעה. הם בעצם סוג של: הפתעה לרעה.
בשל ההפתעות לרעה אנחנו מאוכזבים ומיואשים וכועסים וחדורי נקם וכו'.
לו ידענו לאשורם, כיצד הדברים מתנהלים, לא היינו מתיסרים בציפיות שנכזבו ולא היינו כועסים שהעניינים התפתחו אחרת, ולא היינו נקלעים לכלל ייאוש כי הרי הכל היה צפוי לנו מראש.
בדיוק כמו ההכרות האינטימית שיש לנו עם עקרון הכבידה, שגורמת לנו לקבל בהבנה את הנפילה שלנו, גם אם היא מביאה כאב גדול, מבלי שיתעורר בנו אפילו זיק של כעס כלפי חוק המשיכה שעולל זאת. לא כעס, לא אכזבה, לא רצון נקם - אלא קבלה. כי אין בנפילה הכואבת הזו, שום הפתעה לרעה, אלא זו דרכה של המציאות וחוקיה למשוך עצמים אילו לאילו ואנו בכלל זה. ככה זה.
ובכל זאת, כיצד אפשר להימנע מהפתעות רעות אם גם הן שזורות במציאות ?
על התשובה לכך טרח בודהה לאין שיעור. הוא ישב בסיכול רגליים ופירק את המציאות ואת המושגים שלנו ואת התודעה בכללותה לאין ספור חלקים, והתבונן בהם במבט צלול וחודר ומצא את החוליים והציע תרופות.
ועל רגל אחת הוא אמר:
תקדיש חלק מחייך כדי ללמוד את התודעה ואת המציאות שמחוצה לה ותסנכרן ביניהם כך שיהיה תואם והרמוניה ביניהן עד שיעלמו ההפתעות לרעה, ובהתאם יעלמו גם הכעס האכזבה היאוש וכל יתר מרכיבי הסבל.
כשם שהתודעה שלך מסונכרנת עם הכבידה לבלי הפרד, עד שבלתי אפשרי לך לכעוס על הכבידה.
כך לא תחטא בציפיה ולא תענש באכזבה וכך לא תחטא באשליה ולא תענש בהתפכחות וכן הלאה.
רק כך תתנקה ממרבית הסבל שמזהם את נשמתך.
ומה לגבי המקרים הטראגיים, כאשר אדם מאבד את היקר לו ביותר ?
השאלה הזו מכילה הנחה נסתרת לפיה הבודהיזם יכול, אולי, לעזור במקרים הקלים, אבל הוא חסר אונים במיקרים טראגיים.
ובאמת מה יגיד הבודהה למי שאיבד את אהבת חייו ?
ובאמת, כיצד עשויים תירגולים בודהיסטים להקל על תהום הסבל הפעור ומאיים לבלוע ??
נכון. גם הבודהיזם עומד מלא יראה וצער מול אימת אובדן כזה.
אבל הבודהיזם, כמו כולנו בעצם, סבור שככול שהפצע נורא יותר כך התרופה דרושה יותר. והיא כל כך דרושה, עד שראוי לתת אותה, בשיאו של הכאב.
דע את האובדן, מציע בודהה. הבט סביבך וראה - אין בית שאין בו אובדן ואין אדם שלא חווה אובדן. אינך בודד באובדנך, אלא בן למשפחה אינסופית. כי זה אופיים של החיים. ככה זה.
דע את הכאב, מציע בודהה. הוא עצום אבל ממדיו הם עדות ליופי שחווית. לאדם המיוחד והנפלא שהיה חלק מחייך. עוצמת כאבך, היא גם עדות לנפלאותם של החיים.
ואחרי שתצלול אל תוך האובדן והכאב, אתה תרים ראשך מעל למים ותמשיך לשחות.
השאלה היא, האם תמשיך לשחות כשעל רגליך תלויה משקולת האובדן שתאיים להטביע גם אותך, או שמא תמשיך לשחות כשזיכרון ענוג בדבר קסמם של החיים מציף אותך בדרכך.
האם תיצמד לכל אשר אבדת, או שמא תימצא בך הנדיבות העילאית, לשחרר את אובדנך ולהשתחרר ממנו.
ואם אתה אינך נצמד לאובדנך, ומרים את הראש, מתברר לך שהיקר לך מכל אבד אבל אתה נשארת וילדים ומשפחה וחברים שאתה קשור אליהם. אולי זה לא יוצר עבורך חובה לחיות אבל זה בטח מייצר סיבה לחיות. כמו עוד הרבה סיבות, שמן הסתם ממתינות מעבר לאובדן, אם רק תשכיל להשתחרר ממנו.
שום דבר לא קל בהבנה ובתירגול וביישום של הרעיונות האילו בשעת אובדן. זה עד כדי כך קשה, שכדאי להבין ולתרגל וליישם את זה באלף אובדנים קטנים אשר פוקדים אותנו, לפני אותו אובדן עצום ואכזרי.
דרך הבודהה נפלאה כל כך, לא משום שהיא קלה, אלא משום שהיא נכונה וטרפואיתית ומשחררת מסבל בלתי נסבל. ומשום שדרכה מלאת חמלה ותוך כדי טיפול בסבל היא גם מאדירה את החיים.
ומה בקשר לאושר ?
על כך בפוסט שיעסוק ברגל השניה של הבודהיזם.
כשאנחנו משוחחים על הדברים אני מציע לאורית לדמיין את הרגע בו אחד מאיתנו יאבד את השני. למעשה אין כאן שום מעשה דמיון אלא עיסוק ריאלי בחיים. כי ככה זה.
אנחנו עושים לנו מין מדיטציה משלנו על החיים אחרי אותו הרגע. וכבר מתפרש לנו חיוך קטן של עונג ותודה, על שזכינו זה בזו ועל אותם חיים מיוחדים שהיו לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה