הקולנוע שלו מספר על יחסים.
נכון, לא כמו פליני, או ברגמן, שאצלם זה הרבה יותר עמוק ומדכא, אלא בדרכו הצנועה אבל עם הרבה הומור, אופטימיות, אהבה, מוסיקה ועלילה קולחת כמו אצל מספר סיפורים. זה כמובן לא מספיק למבקרים אניני טעם, אבל אותנו הוא מענג.
וודי אלן מתבונן על הגיבורים שלו מתוך אופטימיות ולכן האדם שלו, איננו מקובע אלא פנוי לאפשרות שהעלילה תוביל אותו למקום חדש. במציאות האפשרות והסיכוי של בני אדם להשתנות, הרבה יותר מוגבלים. אבל וודי אלן כנראה חושב שהקולנוע לא חייב להיות כבול למציאות.
כמו למשל לינדה אש, הזונה טובת הלב וצרומת הקול מאפרודיטה הגדולה שתינשא לטייס ותפתח לה מספרה. היא גם תגדל את בנו של וודי אלן בלא ידיעתו, וודי אלן יגדל את בנה בלא ידיעתה והחיים יהיו דימיוניים יותר מכל סיפור, ועם זאת מקסימים.
כמו למשל, ב"מה שעובד" והשינויים שעוברים כל הגיבורים כשמתברר שהאימא היא בעצם אומנית ופורצת מוסכמות והאבא השמרן הוא בעצם הומוסכסואל רגיש והפרופסור הגאון והנרגן זקוק ליחסים וחום שלא תיתן לו כל הפיסיקה שבעולם, ובעצם נערה פשוטה וצעירה, שהלב הוביל אותה, אחראית לכל השינויים המפליגים האלו. אגב, אפשר לומר שדווקא החיים הקודמים וה"נורמאליים" של כל הגיבורים, היו חיים מתוך שינוי והתאמה עצמית אל איזו קונפורמיות בדויה, ולפיכך המקומות החדשים אליהם מגיעים הגיבורים, אינם שינוי אלא חזרה הביתה מן השינוי.
ב"ברצלונה" למשל, כריסטינה כמעט מגלה בעצמה את הפן האמיתי שלה, אבל היא מהססת ונכנעת לקונפורמיות עד להזדמנות אחרת שתתרחש כבר מחוץ לגבולות הסרט. ויקי לעומתה, מקשיבה לקול הפנימי שלה ונותנת לו להוביל אותה בעיתוי מושלם אל מרכז העלילה ואחר כך החוצה. לעומתם פנלופה קרוז לכודה בסבך של גאונות ושיגעון, עד שגם האהבה הנדיבה של חאוויר ברדם כבר כנראה לא תציל אותה. כי גם בקולנוע, אפילו וודי אלן, לא יכול לגרום לכל הגיבורים שלו להשתנות. עם זאת, גם במיקרים האלו, כמו בברצלונה, אנחנו יוצאים מהקולנוע עם הרבה סימפטיה לכל אחד מן הגיבורים ובתחושה שאולי בכל זאת, אחרי שהמסך ירד, חלק מהבעיות עוד ייפתר.
החיפוש העצמי, מלווה את גיבוריו של וודי אלן כמעט בכל סרטיו כשמכל חיפוש עצמי מהדהדת השאלה: "מי אני ?".
אתה יכול להתעסק בשאלה הזו בכובד ראש הרה גורל, עד שיתפסו לך שרירי העורף, אבל וודי אלן מעדיף לטפל אחרת בנושא. לכן, הוא לוקח את העלילה אל אזור הספר שבין האפשרי והאגדתי ושוזר את הסיפור תוך דילוג עדין בין שני צידי הגבול ובעזרת הומור שתמיד מטשטש גבולות.
כך ברוב סרטיו אבל זה לא יכול להסביר מה אנחנו מוצאים בוודי אלן. אז ננסה מהתחלה.
הקולנוע שלו עוסק באהבה. בפריס למשל, הוא מספר על אהבה לעיר, לגיבורי תרבות שחיו בה, לאומנות, לתקופה שנדמה שלא הייתה כמוה, ואהבת איש ואישה. אפשר לבקר את מתיקות האהבה הזו שמתפרשת על הכל אבל אנחנו מרגישים נפלא כשהאורות באולם כבים, ווודי אלן מוביל אותנו אל תוך פנטאזיה, שתמיד נמצא בה חלקים גדולים שנלקחו מתוך החלומות שלנו.
הינה זמר האופרה של רומא ששר במיטבו דווקא במקלחת. הרי בדרך כלל, בורחים אל המקלחת כדי להתחבא מאחרי הרעש של המים ולשיר ולזייף בקול, ולתת פורקן לאהבת השיר החנוקה. והינה וודי מגלה אותנו ואומר שזה נפלא מה שאנחנו שרים שם במסתור, וראוי לשים אותנו עם המקלחת המחבקת על במת האופרה.
כמו לכל מקום כמעט, גם אל המקלחת הזו, מגיע וודי אלן עם ההומור.
הומור הוא סוג של משקפיים מיוחדים, שדרכם אתה מצליח לראות את המציאות, מזווית אחרת. חוץ מיתר מעלותיו, יש להומור גם פן מוסרי, כי הוא מציע למציאות עוד פרשנות וזה משחרר מכבלים ופותח. ובטח כשמדובר בהומור עצמי שחושף אותך באופנים שונים ולפעמים מגוחכים, שממילא נוטלים ממך יומרות מנופחות וחשיבות עצמית.
אצל וודי אלן, לא מדובר במשקפיים, אלא ההומור ממש מושתל לו לרשתית ולפיכך הוא לא משתמש בהומור כדי לרכך את המציאות, אלא מלכתחילה, הוא רואה את המציאות כמופע משעשע.
אומרים שהוא חוזר על עצמו. אנחנו חושבים שזה דווקא טוב מאוד, העניין הזה. אנחנו אוהבים אותו בגלל מה שהוא ומחכים כל שנה שיחזור על עצמו עם סרט חדש. אחרי הכל, אנחנו לא מכירים אף אחד אחר שיכול לחזור על וודי אלן במקומו.
רוצים את אותו צילום פשוט עם פריימים טבעיים ותאורה נעימה, שמשרתים את הסרט בלי שום יומרה מיותרת. סט התמונות שלו מניו יורק לונדון פאריס ברצלונה ורומא, מעוררים בנו געגועים נעימים ומצידנו הוא יכול להאריך עם עוד גלויות מהערים האהובות האלו. מצדנו הוא יכול להמשיך ולרקום מידי שנה עלילות בסאן פראנסיסקו בוינה וברלין, או בכל מקום שהוא יבחר, רק שימשיך. ומאחר והוא מתבגר, אנחנו מוכנים אפילו שיזדרז מעט, ויכין לנו אפילו שני סרטים בכל שנה.
רוצים אותו, עם אותה מוסיקה נפלאה, שמלווה את הסרטים שלו מאז ימי הרדיו, ומבקשים אם אפשר, טיפה יותר מהריקוד שהוא משלב מידי פעם ועם הרומנטיקה הלא נגמרת.
כן, וודי אלן, הוא רומנטיקן מושבע וכמעט בכל הסרטים שלו הגיבורים מחפשים אהבה. היא יכולה להיות מופרכת וריגעית כמו ההתאהבות בגונדיליר או בפושע בסרט כולם אומרים.., או מבלבלת ושוברת מסגרות כמו בחנה ואחיותיה או מרתקת ובלתי מושגת כמו ברומן שלי עם אנני, או באחת מאלף צורותיה האחרות ותמיד נמצא בה משהו מהאהבה שלנו. אבל מה שבאמת מיוחד אצלו, זה שהוא מאפשר לאהבה לפרוץ מתוך המסגרות והכללים.
כל אחד יכול, ברגע נתון, להתאהב בכל אחד כי אין שום מחסומים, שקסם האהבה לא יכול לפרוץ אותם. ואת הגישה הזו שהוא הביא מן החיים אל הקולנוע, הוא לקח בחזרה מן הקולנוע אל תוך חייו שלו, כשהתאהב והתחתן עם בתה המאומצת של אשתו. וגם זה מרגש בעיניינו.
זהו, על קצה המזלג, וודי אלן שלנו. בילינו בסרטים שלו הרבה יותר שעות מאשר עם כל יוצר אחר ועדיין אנחנו סקרנים ושמחים לקראת כל סרט חדש שלו. וכשאנחנו קונים את קופסאת הפופקורן ונכנסים אל האולם והאורות מחשיכים, אנחנו מצפים לסיפור שוודי אלן הכין לנו ולרגעים של קסם וקולנוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה