ערב נעים יורד על המרפסת ומרדים את פרחי השמש ומשבים קלים מניעים את הסלסלות התלויות. הפרחים האדומים נשארו ערים, והאור החלש צובע אותם בגוון ארגמן. אנחנו אוכלים תירסים ומבררים מה היא "התלהבות".
התירסים היו לקלחים, והקלחים כבר מזמן בפח והשיחה נמשכת.
אנחנו מסכימים שההתלהבות נגרמת בדרך כלל על ידי ה"מקסים". עם זאת, נדמה לנו שכאשר משהו "מקסים", המשהו הזה קורה מחוץ לנו. מבחינה זו ה"מקסים" שייך למשפחת ה"נפלא" ה"מדהים" ודומיהם.
לעומתם, "התלהבות" מתרחשת בפנים. כאן איננו מכתירים שום דבר חיצוני, אלא מגיבים כלפיו מתוכנו. ולמשפחה הזו שייכת בין היתר ה"התרגשות".
המקסים בא איפוא מן הראש, וההתלהבות היא התגובה האותנטית של הרגש.
לכאורה, אלו היו צריכים להיות שני צדדים של אותו דבר עצמו, כך שכאשר ניתקל ב"מקסים", נגיב בהתלהבות. אבל הניסיון מלמד אותנו, שיש שם בחוץ הרבה מאוד מה"מקסים" ועוד יותר מה"מדהים" שאינם גורמים לנו אפילו טיפת התלהבות או התרגשות.
למה זה כך ?
כנראה שאנחנו מבקשים לצבוע את חיינו בגוונים זוהרים יותר מצבעיהם האמיתיים. לצורך כך אנחנו זורים קונפטי מסוג "מקסים" ו"מדהים" על דברים של מה בכך שמותירים אותנו שווי נפש מבפנים. ולפעמים, אנחנו עושים עוד צעד אחורה, וקוראים תיגר על שוויון הנפש הפנימי שלנו על ידי זיוף התלהבות ריקה מתוכן.
המיסים האלו, שאנחנו משלמים למקסים על ידי התלהבות מדומה, מוכרים לנו, פה ושם, ממעשי האהבה שלנו. כלומר, לא שלנו, כי אצלנו, במקרה, אין בכך צורך, אלא אצל אחרים כלשהם.
מה עושים עם זה ?
הופכים את הסדר !
אם חשים בפנים, התלהבות אמיתית, קוראים לבחוץ "מקסים".
ומה עושים אם אין התלהבות, אלא לעיתים רחוקות ?
קודם כל, אם לא נכסה את השיממון הפנימי, במקסים מזויף ובהתלהבות מזויפת, נוכל לראות טוב יותר. כי הזיופים שלנו, מתעתעים לא רק באחרים, אלא גם בנו, ומונעים התבוננות צלולה.
ומה אז ?
כעת אפשר לברר את מהות ההתלהבות, ואולי זה יסייע לנו להבין מדוע יש לנו חסימת התלהבות.
ובכן, מה מלהיב אותנו ?
נראה שיופי, איכות, טוב לב ודומיהם עשויים להלהיב אותנו. [לנוחיותנו, נקרא למשפחת המלהיבים - משפחת היופי]
אבל למען האמת, הם כשלעצמם לא מספיקים. כי כדי שנתחבר אליהם כראוי עד שתיווצר בנו התלהבות, אנחנו צריכים להענות לנוכחותם. כלומר, לא די שנראה אותם, אלא עלינו לחוש בתוכנו את המיוחד שבהם.
אז שוב ראוי לשאול - מה במשפחת היופי גורם לנו התלהבות ומה מותיר אותנו כבויים.
נלך לרגע אל הילדים, שהם מתלהבים סידרתיים, ונראה איזה יופי מלהיב אותם, ואולי נבין גם למה אנו כבים בבגרותנו מול יופי שהלהיב אותנו בילדותנו.
הינה סבתא באה, והנכדה רצה אליה בקריאות שמחה ובידיים פשוטות. לאן זה יעלם, כעבור שלוש ארבע שנים ? או הצעצוע החדש שכל כך מוצא חן בעיני הילד וערכו אובד במהירות ?
נראה איפוא, שלא די ביופי כשלעצמו, אלא עליו להיות גם חידוש. כל עוד סבתא או הצעצוע הם גם חידוש בחיי הילד, הוא יגיב כלפיהם בהתלהבות. כלומר, לדברים המלהיבים כגון סבתא, צעצוע או כל דבר אחר, יש חיי מדף. כאשר מסתיימים חיי המדף - נעלמת ההתלהבות. כמובן שאנחנו תורמים ככל יכולתנו לקיצור חיי המדף, כי בעוד הצעצוע בשיאו אנחנו כבר דוחפים שני צעצועים חדשים שמלמדים את הילד את תורת ההתלהבות לזמן קצר בבחינת - "קיבלתי התלהבתי זרקתי, מה הבא בתור ?"
ומה לגבי הסבתא ? אולי כדאי לייצר סבתאות שאינן דומות לצעצועים.
מן הפעוטות למדנו שיש ליופי המלהיב, חיי מדף, שמסתיימים כאשר פג החידוש.
במאמר מוסגר, נזכור גם את אותם מקרים שבהם הילד דבק באותו סיפור שמלהיב אותו בפעם המאה או באותה בובה או סמרטוט [שלעיתים קוראים להם, משום מה, "אייה"] והם מלווים אותו שנים רבות, אבל הם יוצאים מן הכלל ובשלב זה נניח להם.
ובכן, גילינו שהתלהבות קשורה ליופי ולחידוש וכדי להבין מה מלהיב אותנו עלינו לברר את הסודות הגלומים בחידוש.
ובכן, נשיקה ראשונה, אהבה ראשונה, שקיעה ראשונה.....מדוע אנחנו כבים כה מהר לקראתם ?
כי התרגלנו.
ומדוע התרגלנו ?
כי נדמה לנו שזו אותה האהבה ואותה השקיעה וכבר עשינו מאה אהבות וראינו מאה שקיעות וההתרגלות נוטלת מזה את הקסם שהענקנו לדברים בראשיתם, ובאין קסם אין התלהבות.
מצד שני, הבודהיזם מלמד אותנו כי לעולם אין זו אותה נשיקה או אותה שקיעה.
כי אנחנו משתנים כל העת, והשקיעות משתנות כל העת, ודבר לא חוזר על עצמו. ומה שחווינו פעם היה טוב או רע לזמנו, ועלינו להתרוקן מן הזיכרון ולבוא חדשים ורעננים למפגש החדש עם הנשיקה או השקיעה החדשה. ואגב, מתוך חיפוש אותה התלהבות, קמה אצלנו התנועה החסידית, שלא יכלה לשאת עוד את השיממון במעשה האמונה, וביקשה דרכים לטעת בו התלהבות.
ההתרגלות אם כן מכבה אותנו. כדי לקרוא עליה תיגר, עלינו לחפש גשר להתחבר אל הילדי שבנו. אותו ילדי שלא נושא על נפשו שק גדול ומכביד של זכרונות שחוסמים ההתלהבות. ואנחנו, שעמוסים בזכרונות, צריכים ללמוד להתרוקן מהם כדי לבוא רעננים למפגש. [אולי כמו הילד שהיזכרנו, המבקש לקרוא לו את אותו סיפור בפעם המאה].
ההתרוקנות הזו, אינה מלאכותית או מעושה אלא להפך. היא הכי עמוקה ואמיתית שאפשר.
כי חיינו אינם מוגשמים בנשיקה ההיא או בשקיעה ההיא אלא בנשיקה הזו ובשקיעה הזו.
זו גם התגלמות החידוש, שכאן ועכשיו אנחנו מנשקים או צופים בשקיעה או אפילו מנשקים וצופים בשקיעה גם יחד. זה מקסים ומלהיב כשלעצמו וזה וגם מקסים ומלהיב אם רק ניתן דעתנו על כך, שיש מיליוני כאן ועכשיו שיכולנו להיות בהם כרגע, ובמרביתם אין כלל נשיקה ושקיעה.
לכאורה, באותו הים, באותו מקום, באותו הזמן ובעיניה של אותה המצלמה צולמה אותה שקיעה שבצילום למעלה ובצילום שכאן. אך האמת היא שכל אותם "אותו" לא קיימים. השקיעה לא רק שאינה דומה לשקיעה של אתמול או לשקיעה של החורף אלא אפילו לזו שהייתה כאן רק לפני רגע. כי ברגע הזה, בא ענן גדול או פרצה שרפה חדשה על השמש ואולי רסיס מים נח על העדשה וסינן את התמונה ואולי....
והינה כל אותה קביעות לכאורית של מושגים ועצמים מתפוררת בפני ההשתנות המתמדת ומתגלה כאשליה המומחשת בשני הצילומים אשר צולמו בזה אחר זה.
היכולת לקדם בהתלהבות את החידוש והקסם, שכאן ועכשיו, איננה אינטואיטיבית.
להפך - באופן אינטואיטיבי, אנחנו מתעייפים מכל הנשיקות והשקיעות וכדי להעיר את חיינו הכבויים, אנחנו רודפים אחרי חידושים.
בדרך כלל קוראים לחידושים האלו "ארועים".
האירועים דורשים הפקה, אבל למעשה לא מדובר בהפקת האירוע אלא בהפקת החיים שאולי קצת כבו.
וככה, האינטואיציה מובילה אותנו באופן ספונטאני לחפש את החדש והמקסים ואת ההתלהבות, בהפקות של חיינו.
אלא שזה מעגל של תעתוע.
זה לא אני הקובע שזה תעתוע, אלא אותו טעם חמצמץ ותחושה פתטית, שבדרך כלל מתלווה לאירוע, אחרי שהברכות והתשבוחות שוקעים. וזו אותה אכזבה שמספרת על התעתוע, כשבבוקר שאחרי מתברר לנו, שככלות כל ההכנות הממושכות והטירחה והמתחים וההוצאות, וככלות האירוע הגרנדיוזי, חיינו נותרו כשם שהיו, ונכזבה תקוותנו לכך שתהיה זו איזו אבן פינה עליה נבנה חיים חדשים.
כי האירוע שם יהבו על החידוש שלא היה כמותו. אך מאחר ולא היה כמותו, הוא זר בחיינו וחסר משמעות. והאירוע, שהוא ריק וחיצוני מטיבו, הוא גם כמעיין נביא שקר, המתעלם מפשר הקסם וההתלהבות האמיתיים בחיינו ומציע לנו תחליפים מלאכותיים.
אחרי שהבנו שחיפוש הקסם וההתלהבות במסגרת הפקת האירוע, [או בילוי באירועים שמפיקים אחרים] הוא חיפוש סרק, נשאלת השאלה מה עלינו לעשות אם אנחנו נוכחים שכבתה ההתלהבות בחיינו. כיצד נעיר את ההתלהבות לקראת עוד שקיעה ועוד נשיקה ?
נראה שיש רק דרך אחת לחדש את הצבע הדהוי של שקיעה ונשיקה - על ידי הבנה.
אם נבין, לא בצורה מילולית רדודה אלא באופן אמיתי ועמוק, שמעולם לא היו ולא יהיו, בחיי אדם, דברים מופלאים יותר מקשר אנושי ומקשר לטבע [שאפשר לסמלם בשקיעה ונשיקה].
ואם נבין באמת, שאף שקיעה ואף נשיקה לא חוזרות על עצמן כי הכל מתהווה ומשתנה כל הזמן.
אם רק נבין, ילבשו הדברים את קסמם מחדש, ובלא מאמץ תשוב ותגאה בליבנו התרגשות והתלהבות שתזכיר ימים רחוקים.
תגובתה של גילה:
גילה מוסיפה שיצירה התחדשות וגילוי הם גורמי ריגוש מרכזיים. אני מסכים.
בפוסט לא הצעתי רשימה סגורה של מקדמי התלהבות אלא התייחסתי למהותם של מקדמי ההתלהבות כבעלי יופי או איכות וכדו'. כמובן שהיצירה, שלנו או של אחרים, - ציור, שיר, מנורת קרמיקה, קשר אנושי וכד' עשויים לרגש אותנו, אם נחוש שיש בהם איכות מיוחדת.
עם זאת, בפוסט ניסיתי להאיר את ההתלהבות שלנו, מזוית אחרת.
מאותה זוית, שאיננה מחדשת דבר, אלא מתבוננת בקיים ומבחינה שעל אף מתכונתו המוכרת והישנה לכאורה, הוא לא שיכפול ולא העתקה של שום דבר מן העבר אלא, מופע חדש שמזמין אותנו לעצור ולהקדיש תשומת לב. ואם הוא איכותי, אפשר להתלהב ממנו.
הצעתי סוג של התבוננות, שמציעה לחפש את הריגוש וההתלהבות, לא רק באיכות וביופי המתחדשים, אלא גם בפח האשפה שלנו.
התירסים היו לקלחים, והקלחים כבר מזמן בפח והשיחה נמשכת.
אנחנו מסכימים שההתלהבות נגרמת בדרך כלל על ידי ה"מקסים". עם זאת, נדמה לנו שכאשר משהו "מקסים", המשהו הזה קורה מחוץ לנו. מבחינה זו ה"מקסים" שייך למשפחת ה"נפלא" ה"מדהים" ודומיהם.
לעומתם, "התלהבות" מתרחשת בפנים. כאן איננו מכתירים שום דבר חיצוני, אלא מגיבים כלפיו מתוכנו. ולמשפחה הזו שייכת בין היתר ה"התרגשות".
המקסים בא איפוא מן הראש, וההתלהבות היא התגובה האותנטית של הרגש.
לכאורה, אלו היו צריכים להיות שני צדדים של אותו דבר עצמו, כך שכאשר ניתקל ב"מקסים", נגיב בהתלהבות. אבל הניסיון מלמד אותנו, שיש שם בחוץ הרבה מאוד מה"מקסים" ועוד יותר מה"מדהים" שאינם גורמים לנו אפילו טיפת התלהבות או התרגשות.
למה זה כך ?
כנראה שאנחנו מבקשים לצבוע את חיינו בגוונים זוהרים יותר מצבעיהם האמיתיים. לצורך כך אנחנו זורים קונפטי מסוג "מקסים" ו"מדהים" על דברים של מה בכך שמותירים אותנו שווי נפש מבפנים. ולפעמים, אנחנו עושים עוד צעד אחורה, וקוראים תיגר על שוויון הנפש הפנימי שלנו על ידי זיוף התלהבות ריקה מתוכן.
המיסים האלו, שאנחנו משלמים למקסים על ידי התלהבות מדומה, מוכרים לנו, פה ושם, ממעשי האהבה שלנו. כלומר, לא שלנו, כי אצלנו, במקרה, אין בכך צורך, אלא אצל אחרים כלשהם.
מה עושים עם זה ?
הופכים את הסדר !
אם חשים בפנים, התלהבות אמיתית, קוראים לבחוץ "מקסים".
ומה עושים אם אין התלהבות, אלא לעיתים רחוקות ?
קודם כל, אם לא נכסה את השיממון הפנימי, במקסים מזויף ובהתלהבות מזויפת, נוכל לראות טוב יותר. כי הזיופים שלנו, מתעתעים לא רק באחרים, אלא גם בנו, ומונעים התבוננות צלולה.
ומה אז ?
כעת אפשר לברר את מהות ההתלהבות, ואולי זה יסייע לנו להבין מדוע יש לנו חסימת התלהבות.
ובכן, מה מלהיב אותנו ?
נראה שיופי, איכות, טוב לב ודומיהם עשויים להלהיב אותנו. [לנוחיותנו, נקרא למשפחת המלהיבים - משפחת היופי]
אבל למען האמת, הם כשלעצמם לא מספיקים. כי כדי שנתחבר אליהם כראוי עד שתיווצר בנו התלהבות, אנחנו צריכים להענות לנוכחותם. כלומר, לא די שנראה אותם, אלא עלינו לחוש בתוכנו את המיוחד שבהם.
אז שוב ראוי לשאול - מה במשפחת היופי גורם לנו התלהבות ומה מותיר אותנו כבויים.
נלך לרגע אל הילדים, שהם מתלהבים סידרתיים, ונראה איזה יופי מלהיב אותם, ואולי נבין גם למה אנו כבים בבגרותנו מול יופי שהלהיב אותנו בילדותנו.
הינה סבתא באה, והנכדה רצה אליה בקריאות שמחה ובידיים פשוטות. לאן זה יעלם, כעבור שלוש ארבע שנים ? או הצעצוע החדש שכל כך מוצא חן בעיני הילד וערכו אובד במהירות ?
נראה איפוא, שלא די ביופי כשלעצמו, אלא עליו להיות גם חידוש. כל עוד סבתא או הצעצוע הם גם חידוש בחיי הילד, הוא יגיב כלפיהם בהתלהבות. כלומר, לדברים המלהיבים כגון סבתא, צעצוע או כל דבר אחר, יש חיי מדף. כאשר מסתיימים חיי המדף - נעלמת ההתלהבות. כמובן שאנחנו תורמים ככל יכולתנו לקיצור חיי המדף, כי בעוד הצעצוע בשיאו אנחנו כבר דוחפים שני צעצועים חדשים שמלמדים את הילד את תורת ההתלהבות לזמן קצר בבחינת - "קיבלתי התלהבתי זרקתי, מה הבא בתור ?"
ומה לגבי הסבתא ? אולי כדאי לייצר סבתאות שאינן דומות לצעצועים.
מן הפעוטות למדנו שיש ליופי המלהיב, חיי מדף, שמסתיימים כאשר פג החידוש.
במאמר מוסגר, נזכור גם את אותם מקרים שבהם הילד דבק באותו סיפור שמלהיב אותו בפעם המאה או באותה בובה או סמרטוט [שלעיתים קוראים להם, משום מה, "אייה"] והם מלווים אותו שנים רבות, אבל הם יוצאים מן הכלל ובשלב זה נניח להם.
ובכן, גילינו שהתלהבות קשורה ליופי ולחידוש וכדי להבין מה מלהיב אותנו עלינו לברר את הסודות הגלומים בחידוש.
ובכן, נשיקה ראשונה, אהבה ראשונה, שקיעה ראשונה.....מדוע אנחנו כבים כה מהר לקראתם ?
כי התרגלנו.
ומדוע התרגלנו ?
כי נדמה לנו שזו אותה האהבה ואותה השקיעה וכבר עשינו מאה אהבות וראינו מאה שקיעות וההתרגלות נוטלת מזה את הקסם שהענקנו לדברים בראשיתם, ובאין קסם אין התלהבות.
מצד שני, הבודהיזם מלמד אותנו כי לעולם אין זו אותה נשיקה או אותה שקיעה.
כי אנחנו משתנים כל העת, והשקיעות משתנות כל העת, ודבר לא חוזר על עצמו. ומה שחווינו פעם היה טוב או רע לזמנו, ועלינו להתרוקן מן הזיכרון ולבוא חדשים ורעננים למפגש החדש עם הנשיקה או השקיעה החדשה. ואגב, מתוך חיפוש אותה התלהבות, קמה אצלנו התנועה החסידית, שלא יכלה לשאת עוד את השיממון במעשה האמונה, וביקשה דרכים לטעת בו התלהבות.
ההתרגלות אם כן מכבה אותנו. כדי לקרוא עליה תיגר, עלינו לחפש גשר להתחבר אל הילדי שבנו. אותו ילדי שלא נושא על נפשו שק גדול ומכביד של זכרונות שחוסמים ההתלהבות. ואנחנו, שעמוסים בזכרונות, צריכים ללמוד להתרוקן מהם כדי לבוא רעננים למפגש. [אולי כמו הילד שהיזכרנו, המבקש לקרוא לו את אותו סיפור בפעם המאה].
ההתרוקנות הזו, אינה מלאכותית או מעושה אלא להפך. היא הכי עמוקה ואמיתית שאפשר.
כי חיינו אינם מוגשמים בנשיקה ההיא או בשקיעה ההיא אלא בנשיקה הזו ובשקיעה הזו.
זו גם התגלמות החידוש, שכאן ועכשיו אנחנו מנשקים או צופים בשקיעה או אפילו מנשקים וצופים בשקיעה גם יחד. זה מקסים ומלהיב כשלעצמו וזה וגם מקסים ומלהיב אם רק ניתן דעתנו על כך, שיש מיליוני כאן ועכשיו שיכולנו להיות בהם כרגע, ובמרביתם אין כלל נשיקה ושקיעה.
לכאורה, באותו הים, באותו מקום, באותו הזמן ובעיניה של אותה המצלמה צולמה אותה שקיעה שבצילום למעלה ובצילום שכאן. אך האמת היא שכל אותם "אותו" לא קיימים. השקיעה לא רק שאינה דומה לשקיעה של אתמול או לשקיעה של החורף אלא אפילו לזו שהייתה כאן רק לפני רגע. כי ברגע הזה, בא ענן גדול או פרצה שרפה חדשה על השמש ואולי רסיס מים נח על העדשה וסינן את התמונה ואולי....
והינה כל אותה קביעות לכאורית של מושגים ועצמים מתפוררת בפני ההשתנות המתמדת ומתגלה כאשליה המומחשת בשני הצילומים אשר צולמו בזה אחר זה.
היכולת לקדם בהתלהבות את החידוש והקסם, שכאן ועכשיו, איננה אינטואיטיבית.
להפך - באופן אינטואיטיבי, אנחנו מתעייפים מכל הנשיקות והשקיעות וכדי להעיר את חיינו הכבויים, אנחנו רודפים אחרי חידושים.
בדרך כלל קוראים לחידושים האלו "ארועים".
האירועים דורשים הפקה, אבל למעשה לא מדובר בהפקת האירוע אלא בהפקת החיים שאולי קצת כבו.
וככה, האינטואיציה מובילה אותנו באופן ספונטאני לחפש את החדש והמקסים ואת ההתלהבות, בהפקות של חיינו.
אלא שזה מעגל של תעתוע.
זה לא אני הקובע שזה תעתוע, אלא אותו טעם חמצמץ ותחושה פתטית, שבדרך כלל מתלווה לאירוע, אחרי שהברכות והתשבוחות שוקעים. וזו אותה אכזבה שמספרת על התעתוע, כשבבוקר שאחרי מתברר לנו, שככלות כל ההכנות הממושכות והטירחה והמתחים וההוצאות, וככלות האירוע הגרנדיוזי, חיינו נותרו כשם שהיו, ונכזבה תקוותנו לכך שתהיה זו איזו אבן פינה עליה נבנה חיים חדשים.
כי האירוע שם יהבו על החידוש שלא היה כמותו. אך מאחר ולא היה כמותו, הוא זר בחיינו וחסר משמעות. והאירוע, שהוא ריק וחיצוני מטיבו, הוא גם כמעיין נביא שקר, המתעלם מפשר הקסם וההתלהבות האמיתיים בחיינו ומציע לנו תחליפים מלאכותיים.
אחרי שהבנו שחיפוש הקסם וההתלהבות במסגרת הפקת האירוע, [או בילוי באירועים שמפיקים אחרים] הוא חיפוש סרק, נשאלת השאלה מה עלינו לעשות אם אנחנו נוכחים שכבתה ההתלהבות בחיינו. כיצד נעיר את ההתלהבות לקראת עוד שקיעה ועוד נשיקה ?
נראה שיש רק דרך אחת לחדש את הצבע הדהוי של שקיעה ונשיקה - על ידי הבנה.
אם נבין, לא בצורה מילולית רדודה אלא באופן אמיתי ועמוק, שמעולם לא היו ולא יהיו, בחיי אדם, דברים מופלאים יותר מקשר אנושי ומקשר לטבע [שאפשר לסמלם בשקיעה ונשיקה].
ואם נבין באמת, שאף שקיעה ואף נשיקה לא חוזרות על עצמן כי הכל מתהווה ומשתנה כל הזמן.
אם רק נבין, ילבשו הדברים את קסמם מחדש, ובלא מאמץ תשוב ותגאה בליבנו התרגשות והתלהבות שתזכיר ימים רחוקים.
תגובתה של גילה:
גילה מוסיפה שיצירה התחדשות וגילוי הם גורמי ריגוש מרכזיים. אני מסכים.
בפוסט לא הצעתי רשימה סגורה של מקדמי התלהבות אלא התייחסתי למהותם של מקדמי ההתלהבות כבעלי יופי או איכות וכדו'. כמובן שהיצירה, שלנו או של אחרים, - ציור, שיר, מנורת קרמיקה, קשר אנושי וכד' עשויים לרגש אותנו, אם נחוש שיש בהם איכות מיוחדת.
עם זאת, בפוסט ניסיתי להאיר את ההתלהבות שלנו, מזוית אחרת.
מאותה זוית, שאיננה מחדשת דבר, אלא מתבוננת בקיים ומבחינה שעל אף מתכונתו המוכרת והישנה לכאורה, הוא לא שיכפול ולא העתקה של שום דבר מן העבר אלא, מופע חדש שמזמין אותנו לעצור ולהקדיש תשומת לב. ואם הוא איכותי, אפשר להתלהב ממנו.
הצעתי סוג של התבוננות, שמציעה לחפש את הריגוש וההתלהבות, לא רק באיכות וביופי המתחדשים, אלא גם בפח האשפה שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה