עם מימי וחיים

קונים בגלידת אריה ארבעה גביעים של "שני צבעים כדור אחד" ויורדים אל חוף השרון בהרצליה. רוח קלה מפזרת את חומו של יום ואנחנו מטיילים על קו המים. מימין עולה קיר כורכר גבוה ומשמאל פרוש הים בגוונים המשתנים של שעת שקיעה. זו שקיעה פשוטה של מה בכך ואף על פי כן, יש בה אווירה וקסם ומעט מאותו העצב המתוק.
אורית אומרת שזהו חוף מהיפים בארץ וכולנו מסכימים איתה, כי הרי חוץ מהחוף והכורכר והשקיעה ואותה ספינה שחרטומה כמעט נוגע בכדור השמש העדין, אנחנו כאן ביחד, שנה אחרי אותו ביחד בדרכיה וחופיה של אורגון ונראה כאילו החוף אותו החוף ואנחנו אותם אנחנו.

בדרך חזרה מימי ואני נכנסים למים ומתיישבים על סלע מכוסה אזוב ירוק. המים מכים בסלע ומתנפצים עלינו ואנחנו נושמים עמוק וצועקים אל מול סאון הים, כמנהגם של בני איים: "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו מודים לך, אנחנו מתנצלים, ואנחנו סולחים".
מימי מסבירה שהקריאה אינה מופנית כלפי איזה אל גדול בחוץ, אלא כלפי מה שבתוכנו. זה מוצא חן בעיני ואני מצטרף למימי לצעקה חוזרת של בני האיים.

אחרי שאני ממלא את חובתי הרוחנית, אני גולש לי מהסלע, עם הנעליים והבגדים, ומנצל את אותה שעה רוגעת בה חום המים משתווה לחום החוץ  והעולם כולו שרוי במין "תיקו" שכזה.

במדרגות הבית, ריח תבשיליה של אורית כבר מתגרה בנו ולכולנו יש תיאבון עצום. רק חיים טיפטיפה מוטרד אם יהיה מספיק. אחרי שמרימים כוס יין, משתתקת השיחה לרגעים, ואנחנו מתמסרים למטעמים.
אחר כך במרפסת מתפשטת בנו נינוחות שבעה ועל תה לואיזה ועוגת שזיפים עם גלידה אנחנו משוחחים וצוחקים וחוזר חלילה.