אחרי מותי

אנחנו מפטפטים עם נילי ולפתע, ללא קשר לשיחה, היא מבקשת ממני, להבטיח לה להימנע מכל ביקורת כלפי - ה. בלוויה שלה. אני אומר לה שמוקדם לנבא אם אני אהיה בלוויה שלה או שמה דווקא היא תהיה בלוויה שלי, אבל בכל מקרה, לא מקובל לנצל במה של הספדים לצורכי התחשבנויות וגם אני כמובן, אמנע מכל צרימה כזו. אני שואל כיצד החשש הזה עלה על דעתה, והיא אומרת שיובל "הישן" היה מועד לפורענות, אם כי יתכן שיובל הנוכחי כבר הרבה יותר רגוע, ואני אומר שבעצם שני היובלים הנזכרים, לא כל כך רלוונטיים ויש לחשוב דווקא על  יובל של המחר.
כך או כך, אני שמח שמזדמנת לי שיחה חביבה כזו בערבו של יום נעים שבין אביב לקיץ, ולפיכך אני אומר שאם כבר מדברים, ואם פתרנו כבר את סוגיית העלבונות, אז אייך בעצם היא רוצה שתיראה הלוויה שלה.
נילי מציעה שינגנו שניים שלושה שירים, שבהעדר מישהו לסמוך עליו, היא אולי תבחר מראש. "ומה לגבי ההספדים ?" אני שואל בצפייה לקבל מינוי אבל נדמה שממש עכשיו היא שוקעת בבחירת השירים הזוכים, כך שדעתה לא נתונה לנבחרת המספידים.

מכאן אנחנו מדרימים אל הטיפול בשאריות שלנו. כולנו מסכימים שיהיה נחמד אם המדע יפשפש ויחתוך קצת בבשרנו, אך מיד עולה השאלה - ומה אחר כך ?
אני מציע - לשרוף !
לפתע, נדמה לי, שכל שכונות המגורים המיותרות של המתים ותעשיית הקברים וטלטלת המת בתכריכיו שמזכירה אם היה עב בשר או מצומק מצער החיים, והקבורה עצמה והטכסים והמילמולים, ויתגדל ויתקדש שמי רבא, והמצבות והחברה מקדישא והאזכרות - והצרמוניה בכללותה, לקוחה מטכסים פגאניים ומחזון העצמות היבשות שיום אחד ילבשו שוב את בשרן.
"לשרוף ודי !" אני פוסק, לפחות בכל מה שנוגע לשאריות שלי, ומייד אני מוצא לי סלוגן חביב להיתלות בו - "לחיות חיים מלאים ולמות מוות מלא !" ומסביר את השריפה כמחאה נגד אותה טיכסיות פאגנית וגם נגד האדרת הזיכרון. "כן" אני מתלהב לי ממותי, "למה לי לתפוס עם שיש ובטון את מקומם של קוץ או פרח בעיתם, ועוד להטריח את מכובדי, ואת מי שכבר אינם מכובדי, ואף את אילו שאף פעם לא היו מכובדי, אל אותה חלקה, שבה לא יטמן דבר, ממה שנחשב בעיני לאותו 'עצמי' שלי"

        כד אישי                                                                                                  סט משפחתי

               

אורית אומרת ששריפה היא מנהג של גויים, והיא לא בטוחה שהיא רוצה לוותר על מנהגי התרבות והמקום שלנו. חוץ מזה, אני יודע שיש לה משאלה רומנטית שנישן ביחד גם בעולם הבא, והיא לא רוצה שמהצד שלי יניחו במיטת קיברנו קערה של אפר. קשה לה לדמיין שאחרי אלפי לילות של חיבוקים היא תמצא עצמה אומרת לי: "תתרחק קצת עם האפר".

נילי אומרת שהיא אולי הייתה רוצה יחידה נאה בגבעת השלושה. יש שם צל ופרחים וגינון מסור וספסלים והכל יפה ומרווח כראוי למנוחת העולמים.

אחר כך אנחנו חוזרים לאופציית השריפה ומתלבטים ביחד בשאלה אם לשמור את האפר בצינצנת או לפזר אותו על הגשרים של מדיסון או אולי במפרץ יפה בים - כמו בוסי. נילי מספרת שמעט צרם לה לראות את בוסי בצנצנת וגם אורית לא מתחברת.
"בלי זכר ובלי אפר" אני בקו שלי "לחלוק למוות את הכבוד שהוא ראוי לו, ולהעלם ללא שיירים".
"ומה על המפגש המשפחתי והחברי ?" שואלת נילי או אורית.
"אין לי צורך במפגשים כפויים ,ליד שיש הנושא את שמי ולא במליצות לזכרי"
"די לי" אני ממשיך "אם אצוץ, ספונטאנית ודרך אגב, בזכרונם של יקירי ואם יחלוף חיוך על שפתיהם או לרגע יתערפל לו מבטם מגעגוע."
"זה הכל ?" שואלת אורית או נילי.
"להשאיר - חיוך וגעגוע" אני משיב, "זה הכל !"