עוזבים את הברוש לבדו ברמות מנשה ונוסעים לקחת את שני מהגן.
אורית נכנסת וקוראת: "מי בא אלי ?...אולי אביב ? אולי ...? אולי ...?". כל אחד מהקטנים רץ אליה בתורו עד שהם מקיפים אותה ואז מתנערת שני מעיסוקה ומזנקת אל כולם ומפזרת אותם בקריאות: :"זו סבתא שלייי !" אחר כך היא מראה לסבתא את הגן ואת מה שהיא אוהבת ומה שלא.
בבית מיקה מקבלת אותנו ביללות ונביחות וקפיצות של אושר ושירה ממהרת אלינו לגינה ועושה לנו סיבוב ומראה את מה שהתחדש.
אנחנו מבלים עם שירה שני שחר ומיקה ואחר כך מגיע גם יואב וכל הזמן יש אוירה משפחתית רגועה ונעימה של ביחד ושל טוב.
בשמונה הקטנות בין האמבטיה למיטה ואנחנו נפרדים מהם בדרכנו אל הפלאפל ומשם אל גילו.
בבוקר גדי מזמין אותנו לשוט אתו.
אורזים תוצרת לארוחת הבוקר ומגיעים אל המרינה בקישון ושם ממש עד לסירה שמחכה לנו עם חרטום זקור. גדי עושה לנו סיור ומיד אנחנו קולטים שמדובר במין קרוואן של ים ומרגישים בבית. לתחושת הדהז'הוו מוסיף גם גלאיקה, שהיה איתנו בקרוואן ועכשיו הוא מתבונן בנו מתוך תוכנית הבוקר שבטלוויזיה.
הקפטן משחרר אותנו מהמזח ומסיע את היכטה בזהירות בין אחיותיה הרובצות משני צידינו כמו במסדר כבוד. בפתח הנמל נזכרת גילו, שהיא שכחה את הלחמניות הטריות בבית ואנחנו מתקרבים אל אניות שבדרכנו ומבקשים בצעקות כיכר טרי אבל לחם לא יוצא לנו מזה. גדי מציע צנימים או קרקרים ממנות החירום, אבל מחליטים לוותר ולאכול בעכו. לפיכך, גדי מרים מפרשים ומדומם מנוע ומיקה היפה שלנו חותכת את המים בלחש חרישי כשגופה הצר והארוך מוטה מעט אל מול הרוח ומנגד מתעגלים ונמתחים המפרשים.
לגדי יש חלום, לבנות בית אירוח על אי יווני קסום ולשייט במפרצים ולארח חברים. הוא טס ומסתובב בין האיים וחוקר ומברר עד שהוא מוצא את שבקשה נפשו ומתחיל בהליכי הרכישה.
מה דעתך על החלום שלי, הוא שואל אותי במסעדת אבו קריסטוס שבנמל בזמן שמגיעים המושטים המטוגנים שלנו.
אני שואל אם הוא עדיין יכול לסגת מהקניה, בלי נזק והוא אומר שכן.
אני מתחבט לרגע ולאחר שמתבררת דעתי, אני שוקל האם ראוי לומר אותה כמו שהיא, ואז אני מציע לו לוותר על החלום המקסים שלו ולהישאר בבית, במקום שהוא יודע לפזם את שירי הערש. אני מזכיר, שכאשר חידשנו את השפה שלנו, למעשה, לא את השפה חידשנו אלא את הזהות שלנו. ועכשיו, בישורת האחרונה של חיינו, זה לא הזמן לחפש תחליף לזהותנו.
אני לא צריך, להזכיר לו גם את הברוש לבדו ברמות מנשה, שהוא כמו מאות אלפי פינות במולדת, שחקוקות אצלנו באלבום הנפש יחד עם הריחות והטעמים של הבית, ושאין אלבום אחר בעולם שישווה לאלבום שלנו.
נדמה לי שהחלום מתאים לגדי אבל גדי כבר לא מתאים אל החלום. בחלומו של גדי נושבות רוחות פרצים של הרפתקאות וחיים חדשים בעולם חדש, ונדמה לרגע שרוח הנעורים האוונגרדית, היא בת בלי גיל המתאימה לכל גיל וגיל. אבל לי נדמה שמגיעה העת לקפל את המפרשים ולעגון בנמל הבית שלך ובמידת האפשר גם בקרבת החופים בהם קופצים הילדים שלך למים.
מיקה שעל שמה יכטה מיקה
אורית אומרת שהיא הייתה שוכרת בית לשנה והופכת את חלום הקבע להרפתקה חלומית שבסופה חוזרים הביתה ואילו גילו תומכת בגדי ובחלום שלו בשלמותו, כי היא הרי הייתה נשואה לבעל חלומות ולמדה שעל הכל אנחנו יכולים לוותר חוץ מאשר על החלומות שלנו.
בדרך חזרה חולפת בקרבתנו ספינת טילים, אבל איננו משתהים לחילופי ברכות כי שני כבר מחכה לנו בגן למשחק ה"סבתא שלייי" שאי אפשר לשחק אותו אחרי שכל הילדים כבר הולכים.
אורית נכנסת וקוראת: "מי בא אלי ?...אולי אביב ? אולי ...? אולי ...?". כל אחד מהקטנים רץ אליה בתורו עד שהם מקיפים אותה ואז מתנערת שני מעיסוקה ומזנקת אל כולם ומפזרת אותם בקריאות: :"זו סבתא שלייי !" אחר כך היא מראה לסבתא את הגן ואת מה שהיא אוהבת ומה שלא.
בבית מיקה מקבלת אותנו ביללות ונביחות וקפיצות של אושר ושירה ממהרת אלינו לגינה ועושה לנו סיבוב ומראה את מה שהתחדש.
אנחנו מבלים עם שירה שני שחר ומיקה ואחר כך מגיע גם יואב וכל הזמן יש אוירה משפחתית רגועה ונעימה של ביחד ושל טוב.
בשמונה הקטנות בין האמבטיה למיטה ואנחנו נפרדים מהם בדרכנו אל הפלאפל ומשם אל גילו.
בבוקר גדי מזמין אותנו לשוט אתו.
אורזים תוצרת לארוחת הבוקר ומגיעים אל המרינה בקישון ושם ממש עד לסירה שמחכה לנו עם חרטום זקור. גדי עושה לנו סיור ומיד אנחנו קולטים שמדובר במין קרוואן של ים ומרגישים בבית. לתחושת הדהז'הוו מוסיף גם גלאיקה, שהיה איתנו בקרוואן ועכשיו הוא מתבונן בנו מתוך תוכנית הבוקר שבטלוויזיה.
לגדי יש חלום, לבנות בית אירוח על אי יווני קסום ולשייט במפרצים ולארח חברים. הוא טס ומסתובב בין האיים וחוקר ומברר עד שהוא מוצא את שבקשה נפשו ומתחיל בהליכי הרכישה.
מה דעתך על החלום שלי, הוא שואל אותי במסעדת אבו קריסטוס שבנמל בזמן שמגיעים המושטים המטוגנים שלנו.
אני שואל אם הוא עדיין יכול לסגת מהקניה, בלי נזק והוא אומר שכן.
אני מתחבט לרגע ולאחר שמתבררת דעתי, אני שוקל האם ראוי לומר אותה כמו שהיא, ואז אני מציע לו לוותר על החלום המקסים שלו ולהישאר בבית, במקום שהוא יודע לפזם את שירי הערש. אני מזכיר, שכאשר חידשנו את השפה שלנו, למעשה, לא את השפה חידשנו אלא את הזהות שלנו. ועכשיו, בישורת האחרונה של חיינו, זה לא הזמן לחפש תחליף לזהותנו.
אני לא צריך, להזכיר לו גם את הברוש לבדו ברמות מנשה, שהוא כמו מאות אלפי פינות במולדת, שחקוקות אצלנו באלבום הנפש יחד עם הריחות והטעמים של הבית, ושאין אלבום אחר בעולם שישווה לאלבום שלנו.
נדמה לי שהחלום מתאים לגדי אבל גדי כבר לא מתאים אל החלום. בחלומו של גדי נושבות רוחות פרצים של הרפתקאות וחיים חדשים בעולם חדש, ונדמה לרגע שרוח הנעורים האוונגרדית, היא בת בלי גיל המתאימה לכל גיל וגיל. אבל לי נדמה שמגיעה העת לקפל את המפרשים ולעגון בנמל הבית שלך ובמידת האפשר גם בקרבת החופים בהם קופצים הילדים שלך למים.
מיקה שעל שמה יכטה מיקה
אורית אומרת שהיא הייתה שוכרת בית לשנה והופכת את חלום הקבע להרפתקה חלומית שבסופה חוזרים הביתה ואילו גילו תומכת בגדי ובחלום שלו בשלמותו, כי היא הרי הייתה נשואה לבעל חלומות ולמדה שעל הכל אנחנו יכולים לוותר חוץ מאשר על החלומות שלנו.
בדרך חזרה חולפת בקרבתנו ספינת טילים, אבל איננו משתהים לחילופי ברכות כי שני כבר מחכה לנו בגן למשחק ה"סבתא שלייי" שאי אפשר לשחק אותו אחרי שכל הילדים כבר הולכים.
יפה מאד כתבתם. לכבוד הוא לי.
השבמחק