בעיתה אחישנה

במשך מאות שנים נע עם ישראל מן התנ"ך אל המשנה התלמוד ספרי החכמים והמפרשים, עד שהחל העם חוזר לארצו. והבנים שנולדו כאן, קצו בכל אותה חוכמה גדולה של הגולה וכשם ששבו אל עבודת האדמה, כך שבו אל התנ"ך, ששורשיו באדמת הארץ והוא נושא את נופיה וניחוחה.
ומכלל התנך ייחדו סבינו והורינו אהבה מיוחדת לנביא ישעיהו. ואבי, שברוח הזמן, היה מצטט בקול רם וברגש חצאי פרקים מישעיהו הדביק אותי במקצת אהבתו.

הרבה זמן לא התראינו וכעת בסופרמרקט היא מספרת לי שהבן שלה וחברתו החליטו לוותר על טקס חתונה ולהקים משפחה. בהעדר חתונה, היא אומרת, אין גם "לקראת חתונה" ואיננה יודעת, מתי יפגיש הזוג את המשפחות להיכרות, למרות שהיא עצמה כבר רוצה מאוד לפגוש ולהתקרב אל משפחת החברה.
היא תוהה למה מפגש כזה עדיין לא התקיים ושואלת האם כדאי שתדבר על זה עם הבן וחברתו. אני אומר בזהירות שאם הם לא יוצרים מפגש, כנראה שהתנאים עוד לא בשלו.
"איזה תנאים" היא שואלת ואני משיב, שאיזה שהם תנאים, ולא חשוב איזה בדיוק, כי ממילא, רצוי לקיים מפגש רק כאשר יבשילו התנאים כולם.

"ובכל זאת, מתי נפגש ?" היא מקשה.
כאן, אני נזכר בביטוי "בעיתה אחישנה" מתוך נבואת הגאולה המקסימה של ישעיהו, שגם אותו הירבה אבא להזכיר ולפרש ואני אומר:
"לפי אחד הפירושים הכוונה היא שאין לדחוק את הקץ. עלינו להמתין בסבלנות למועד המתאים"
טוב, טוב, טוב היא מאבדת סבלנות: "אבל איזה סימן יהיה לי, שהגיע סוף סוף המועד המתאים ?"
ואני משיב לה כמי שחוזר מן התנ"ך אל אותה חוכמת אבות של פילפולים:
"בהקשר שלנו יש לקרוא את "בעיתה אחישנה" כ "בעיטה אחישנה", דהיינו כאשר חברתו של הבן תהיה בחודש רביעי או חמישי והתינוק יתחיל לבעוט, או אז תוחש הפגישה המיוחלת ותתרחב המשפחה".
היא מתרככת ומחייכת ואומרת לי שהאבטיחים נפלאים בעונה הזאת.